מלחמת העצמאות

בשבוע האחרון יילל בגינה גור חתולים שחור כמעט בלי הפסקה, התאים את עצמו לסלוגן של העיר. התנדנדתי בין רחמים על הפיצפון הפרוותי הזה, שלא ברור לי איך לא איבד את הקול, לבין ערגה לשקט ששרר כאן כשאימא שלו עוד הייתה בסביבה. מדהים איך הנקבות בטבע מאלצות את הרכים הנולדים שלהן לקפוץ למים וללמוד איך לשרוד מגיל צעיר כל-כך.

ואילו אצל בני האדם בדרך כלל מתרחש תהליך הפוך. מהרגע שתינוק נולד ההורים שלו עוטפים אותו בשכבות של הגנה וממשיכים במהלך השנים להיות קרובים אליו ולעקוב אחריו בדאגה שבעצם אף פעם לא נגמרת. הדאגה הזאת טבעית ומובנת בחברה שלנו, השאלה היא באיזה דרכים בוחרים להתמודד  איתה.

כמי שעזבה את בית ההורים בגיל 20 ובגיל 22 הפכה עצמאית לחלוטין קשה לי לתפוס איך גברים  בגילי (36) עדיין גרים אצל ההורים שלהם.

כשאני שומעת על גבר בשנות השלושים או הארבעים שלו שעדיין גר עם ההורים שלו, הסבלנות שלי מתפוגגת כהרף עין. כמה אגואיזם טבוע בהורים האלה? שהרי ברור לי שמאחורי הרצון שלהם לעזור לילדים שלהם לחסוך בעלויות מסתתר הצורך שלהם בכך שהילדים יזדקקו להם ויהיו תלויים בהם גם בגיל מאוחר.*

אני מניחה שלהורים כאלה קשה לשחרר את החבל. זה לא פשוט מבחינתם לתת לגוזלים שלהם לעוף ולחתוך את השמיים, ולכן באמתלה של עזרה כלכלית לילדים הם מעודדים אותם להמשיך לגור בבית. וככה, במקום שהילדים יתחילו להתמודד עם המציאות, הם ממשיכים גם בגיל מבוגר להנות מחיי נוחות שכוללים קורת גג, ארוחות חמות, שירותי כביסה וניקיון – חינם אין כסף.

אם ההורים האלה היו מעודדים את הילדים שלהם לגור מחוץ לבית ולהתמודד עם כל המשמעויות הנלוות (שכ"ד, הוצאות שוטפות, תשלום חשבונות, התמודדות עם שותפים/בעל בית וכו'), הכול היה נראה אחרת.

בקלות הייתם יכולים לתייג אותי כיתומה אכולת קנאה ולהגיד שאם ההורים שלי היו כאן הייתי שמחה להמשיך להיות תלויה בהם, ולכן  רצוי שאפסיק לבלבל את המוח על דברים שאין לי מושג בהם.

אני הייתי עונה לכם : התפרצתם לדלת פתוחה! אני שמחה להודות בכל סוג של קנאה שתוקף אותי על רקע משפחתי או אחר. אני מודה: כשאני נתקלת בדירות רווקים ורווקות שהמקררים שלהם מלאים בקופסאות פלסטיק עם מאכלים של אימא זה גורם לי למלמל מילים לא יפות שאין לי שליטה עליהן.

לעומת זאת, גבר שנמצא בשנות השלושים או הארבעים שלו וגר אצל ההורים גורם לי לרצות להתרחק ממנו כמה שרק ניתן. זה לא סקסי, זה לא עושה לי את זה, זה לא משדר לי משהו בריא. יכולים לספר לי עליו שהוא בחור רגיש, סימפטי ובעל חוש הומור. יכול להיות שאני אדבר איתו בטלפון, אבל אני בספק שארצה לפגוש אותו.

אני יוצאת מכאן בקריאה לכל ההורים שהילדים שלהם עדיין גרים בבית והם בגילאי השלושים והארבעים שלהם: תעשו לילדים שלכם טובה, תנו להם בעיטה הגונה בישבן ותבקשו מהם לעזוב את הבית. תנו להם ללמוד להסתדר לבד ביומיום ותתמכו בהם מרחוק. הרי לא תישארו כאן לנצח. תעודדו אותם להלחם את מלחמת העצמאות שלהם. אני מבטיחה לכם שיום אחד הם ידעו להעריך את זה.

 

* הערה: הפוסט אינו מתייחס למקרים חריגים בהם הורים אינם בקו הבריאות וילדיהם חוזרים הביתה כדי לטפל בהם.

 

 ארקדי דוכין – יש לי חדר משלי