Posts tagged ‘האוהלים בשדרות רוטשילד’
שידורי המהפכה 2011
ערב תשעה באב. אני קצת מודאגת. מהדורת החדשות הערב בערוץ 10 הקדישה זמן קצר מדי לטעמי למחאה החברתית. כמו רבים אחרים אני חרדה מהמחשבה שריבוי ותכיפות הדרמות במדינה יאלצו את המהפכה לפנות את הפריים-טיים לסוגיות דחופות יותר, ואז מה ? לאן ילכו כל האנרגיות שפורחות כאן עכשיו ?
לאחר ששכנתי נזפה בי על כך שעדיין לא מצאתי זמן להגיע לרוטשילד כדי להתרשם ולהזדהות מצאתי את עצמי קובעת שם אתמול עם חברה שלא פגשתי שנים. מהר מאד גיליתי ששדרת האוהלים אינה חיננית וסטרילית כמו שהשתקפה אלי מהטלויזיה ומאתרי האינטרנט. השדרה הזאת חיה ובועטת, נושמת בקושי ובעיקר פראית ובוערת. חום יולי-אוגוסט לא מרחם על דייריה ומבקריה והלחות מכה בה ללא רחם, קשה לתפוס איך אנשים ישנים שם. אני מסתכלת על ספות, שולחנות וכורסאות שאנשים הוציאו מהבית והביאו אליה; על הסיסמאות המקוריות שכתובות על השלטים, חלקן עצובות, חלקן מעלות חיוך; על הציורים, השירים ושאר היצירות האמנותיות שמתפרצות שם. כל כמה מטרים אני מתוודעת להתרחשות אחרת: הקרנה של סרט על מסך גדול, הופעה של להקת רגאיי שמחה וצוהלת במיוחד, הופעת רביעיית נגני מוסיקה קלאסית, דיונים ושיחות אל תוך הלילה – אנונימים וידוענים, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, שמאלנים וימנים, ערבים ויהודים, כולם אנשים.
בתחילת השדרה אני מוצאת מאהל של המגזר הדתי. מדי פעם יוצאות ממנו קריאות שקוראות להתיישבות מחודשת ביהודה ושומרון, אבל רוב הזמן אפשר לראות שם דתיים וחילוניים יושבים ומנהלים שיחות.
פתאם אני מזהה את ברוך מרזל בין יושבי המעגל הדתי, מקשיב לצעיר חילוני שנואם לתוך המגהפון במשך דקות ארוכות. מעולם לא היתה בי סימפטיה מיוחדת כלפי האיש הזה, אבל איכשהו שמחתי לראות אותו שם, דווקא בגלל שאני שמאלנית בדעותיי. המהפכה הזאת יוצרת הזדמנות היסטורית להעלות אג'נדות חברתיות לסדר היום, אג'נדות שנדחקו לשוליים כל השנים האלה בשל היותנו מדינה קטנה מוקפת אויבים שבה הדאגה לביטחון מככבת תמיד בראש סדר העדיפויות. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שהסכמי שלום יכולים היו לפטור אותנו מכל-כך הרבה מועקות בטחוניות ולזמן לנו פנאי וגם לא מעט מזומנים שיאפשרו לנו לדאוג קצת לעצמנו, לשם שינוי, ולא רק לדברים הקשורים בעם הפלסטיני, דיכויו וזכויותיו, או לחלופין לטרור שצומח בתוכו.
מובילי המהפכה, ביניהם נציגות מרשימה של נשים נפלאות, מתעקשים שלא לתת לניחוחות ימין או שמאל להשתלט עליה ולא מאפשרים לפוליטיקאים לנאום בהפגנות. מנגד מגיעים קולות הטוענים שהשמאל עומד מאחורי המחאה ושכל מטרתו היא להפיל את הממשלה. אני רוצה להודיע לכם, בצורה הכי חגיגית שיש, שעם כל הכבוד ל"שמאלניות" שלי, אם ראש הממשלה הנוכחי יחליט להיות אמיץ, יזיז את עכוזו ויעשה משהו טוב עבור רווחת האנשים שחיים בארץ הזאת, אני אהיה הראשונה שתפרגן לו, דבר שלא ממש בא לי בטבעיות, בלשון המעטה. אני בטוחה שאני לא אהיה היחידה.
צמוד לאוהל המגזר הדתי מצאתי אוהל ערבי-יהודי, מתוכו צצו ראשים של ארבעה צעירים יהודים וערבים ששכבו על הרצפה והצהירו על זכותם שלא להיות אויבים.
איפה יצא לכם לראות בארץ את כל המגזרים האלה יושבים קרוב-קרוב ולא אוכלים אחד את השני ?
אני לא מנסה להגיד שהמשיח הגיע למחוזותינו. אני לא באמת מאמינה שבעתידות של בזוקה רשום לנו שבקרוב מאד יסתיימו כל המלחמות שבתוכנו. אני פשוט חושבת שמקור הגזענות טמון בדרך-כלל בבורות ובחוסר יכולת לפגוש ולראות את הצד השני. לכן הידברות מבחינתי היא דבר חיובי, גם אם נדמה שהיא לא מניבה פירות בטווח הקרוב. אם אנשים מוצאים את עצמם מגיעים לשדרות רוטשילד כדי לנהל דיונים סוערים עם אנשים שלא מזדמן להם לפגוש בדרך כלל, אותי באופן אישי זה מאד משמח.
יחד עם כל הדברים הטובים שקורים כתוצאה מגל המחאות הארצי אני מזהה סקפטיות מכל עבר. אנשים מפחדים משינוי, נוטים שלא להאמין שדברים באמת יכולים להשתנות. אני חושבת שכל אחד צריך לנסות לסגל לעצמו קמצוץ של אופטימיות ודבקות במטרה.
אם לא נרגיש חופשיים להגיד בקול רם מה החלומות והשאיפות שלנו – רובם ככולם לגיטימיים וריאליים; אם לא נאמין ולו במקצת שהמציאות הקיימת יכולה להיות דינאמית – לא תהיה כל משמעות לנוכחות שלנו בעולם הזה.
הרבה אירועים גדולים בהיסטוריה התחילו בחלומות של אנשים בעלי חזון שבתחילת דרכם אף אחד לא לקח את הרעיונות שלהם ברצינות. אני חושבת שמגיע למהפכה הזאת שניתן לה צ'אנס אמיתי.
הברווז של דודו גבע מביע הזדהות
הבלוג של שירלי פרחי 