Posts tagged ‘אימא’

ינואר שלך

יושבת על הספה, מכוסה בשתי שמיכות, גם נהנית וגם סובלת מהקור. החורף תמיד הזכיר לי בית וחיבוק וריח של בישולים, הזכיר לי אותך.
את הולכת ומתרחקת ממני וזה לא מוצא-חן בעיני. הולכת ונעלמת, הופכת זכרון עמום יותר ויותר, בהיר פחות ופחות.
אני לא הולכת השנה לבית הקברות. המצפון קצת מציק (מה חדש?), אבל החלטתי לא ללכת דווקא בגלל שטוב לי עכשיו. אני בתקופה של עשייה משמחת שמרחיבה לי את הלב ואני לא רוצה להוריד את עצמי למטה. לא רוצה את העצב הבומבסטי שנכנס לי לתוך הבטן כמו אגרוף בכל פעם שאני באה למקום הזה, שבו נפרדתי ממך ומאבא.
גם כן פרידה. מי ידע אז שלא באמת ניפרד? שהנוכחות שלכם תהיה מורגשת כל-כך אחרי שתלכו. לא הנוכחות הפיסית, כמה חבל, אבל הנוכחות הפנימית שלכם, איך בכלל אפשר לקרוא לזה, הנוכחות של הנשמות שלכם? נשמע קצת מוזר.
אני מכירה אנשים שכשהם הולכים לבקר את קרובי המשפחה שלהם בבתי הקברות הם מוצאים את עצמם מבקשים, כועסים, מתרוקנים ואז יוצאים משם קצת יותר נקיים, עם סוג של הקלה. אני עדיין לא למדתי איך עושים את זה. אצלי הסיפור כרוך בתערובת סמיכה של רחמים עצמיים, רגשות אשם והרבה כאב שהוא כבר עייף מלכאוב.
מרגיז אותי שלא הספקנו, את ואני. לא הספקנו להכיר כמו שני אנשים מבוגרים. נפרדנו כשאני הייתי בשיאו של גיל ההתבגרות המטופש, ואת סיימת את המערכה האחרונה במלחמה שלך במחלה ההיא. רק אלוהים יודע איך זה יכול להיות שהבן אדם ממציא פצצת אטום ואינטרנט ומכשירים מתוחכמים ואינסוף פטנטים אבל עדיין לא מצא את הדרך להיות אסרטיבי מול המחלה הסוררת הזאת.
ולמה אני אומרת גיל התבגרות מטופש? כי אולי אם הייתי בגיל קצת אחר לא היה בי הדיסוננס הזה, שהרחיק אותי ממך וקירב אותי אלייך בו-זמנית, בלבל אותי וגרם לי להתנהג כלפייך בצורה שגרמה לי להתייסר במשך הרבה שנים. היום אני כבר נמצאת בשלב שבו סלחתי לעצמי, השאלה היא האם גם את סלחת?
אם היית כאן עכשיו הייתי מספרת לבן אדם שהכי טבעי לספר לו על החזרות בתיאטרון. הייתי מצטלמת אתך ומעלה תמונות לפייסבוק. הייתי הולכת אתך לים עם סנדויצ'ים מושקעים כמו שהיית מכינה לי אז, הייתי מבקשת ממך להכתיב לי מתכונים של כל מה שאת יודעת לבשל, גם מה שהיה נדמה לי שפחות אהבתי. הייתי נוסעת אתך לרומא ולפריז. הייתי משחקת אתך עוד פעם אחת שבץ-נא או שחמט או רביעיות או מונופול. הייתי מדברת אתך בלי הפסקה, בלי לישון, בלי לדעת. הייתי מחבקת אותך ומנסה לנצור בזכרון את התחושה כדי שלא תאבד לי שוב.
אני שמחה כשאת מופיעה אצלי בחלום, גם כשזה חלום של דאגה ופחד. אני לא באמת צריכה ללכת למקום ההוא כדי להזכר כי אף פעם לא שכחתי. לא שכחתי שהיו גם הימים שלפני המחלה, ימים רבים וטובים שבהם צחקנו ביחד, שיחקנו, טיילנו, שחינו, אכלנו, ציירנו. אבל בכל שנה כשחודש ינואר מגיע הוא תמיד צורב לי קצת בגרון, החודש המריר-מתוק הזה, שהיה ותמיד ישאר ינואר שלך.

12/01/2012 at 9:51 pm 8 תגובות

ימים טובים ומשונים

שירלי היקרה.

כמי שמכירה את כל הטריקים שאת מפעילה על עצמך במהלך השנים, הרשי לי לומר לך כמה מילים של אהבה וגאווה בשעה טרופה זו, שכן השעה היא באמת טרופה. הימים הם טובים ומשונים, כל-כך טובים ומשונים לך, שאת כבר לא יודעת איך לאכול אותם. זה די מפתיע, כי דברים אחרים את דווקא יודעת איך לאכול, ולאחרונה – הרבה יותר מהרגיל, מה שנובע, תני לי לנחש, מחוסר האונים שלך מול המצב החדש.

בעוד שישה ימים את הולכת לעמוד על הבמה אחרי תשע-עשרה שנים שלא עשית את זה. איך מתמודדים עם דבר כזה, לעזאזל, את שואלת את עצמך, כשתוך כדי תפיחה על השכם שלך את גם מתייסרת, כמיטב המסורת של עצמך – איך יתכן שאדם שאוהב את הבמה אהבת נפש נמנע ממנה כל השנים האלה ?

התשובה די ברורה לי, ואני מקווה שגם לך:  את היית צריכה להתבשל. התבשיל הזה לקח הרבה זמן, אין מה לעשות. מי כמוך יודע להעריך מאכלים שהטבח לא ממהר לשלוף  מהסירים ולהגיש על הצלחת.

תשע-עשרה שנים עברו מאז שאימא שלך הלכה ממך, ולא במקרה זה גם מספר השנים שעברו מאז שהופעת על הבמה. את זוכרת את פורום היתומים שניהלת לפני כמה שנים? אני חושבת שזה היה בית-ספר בשבילך. שם הכרת סוף סוף בעובדה שאובדן הוא דבר קשה, קשה לעיכול, והעיבוד שלו יכול לקחת שנים ארוכות, וזה לגמרי בסדר. תהליכים נועדו לקחת את הזמן שלהם, אין לנו בכלל זכות להאיץ בהם.

במהלך כל השנים האלה נאבקת בינך לבין עצמך, בין הרצון לחיות לבין הרצון למות, בין התשוקה לפרוח, ליצור, לאהוב ולגדול לבין היצר שדחף להיכנע לכאב, להדחיק חלומות, להימנע ממי שאת באמת.

והנה הגיעה השעה שבה אפשר להגיד, בלי כל צל של ספק: המאבק הוכרע. ההופעה הזאת, גם אם למספר קטן של דקות, היא ההוכחה הכי גדולה שיכולה להיות לכך שבחרת בחיים, ועל כך אני מאד גאה בך. באמת.

יש לי תחושה שהדקות האלה על הבמה יפתחו לך את התאבון לעוד מונולוגים ועוד סצינות, ואולי אפילו יסמלו את תחילתה של ידידות נפלאה בינך לבין עצמך.

שלך,

באהבה גדולה,

שירלי.

נ.ב.

אני מצרפת לכאן קטע מיוטיוב שבו חברתך היקרה לי צילמה אותך מדקלמת את המונולוג שכתבת. כפי שבוודאי שמת לב, הקטע מוגש באופן יבשושי ומונוטוני, הרבה לפני חזרות שנעשו, ובעצם מתעד במצלמה מונולוג שהולך להיות מוגש על במת התיאטרון. אני בכוונה משאירה אותו ביוטיוב ולא מוחקת, למרות שברור לי שעל הבמה הוא ייראה אחרת לגמרי, למרות שברור לי שמוזר לך לראות את עצמך ביוטיוב, ולו רק כדי שתהיי מודעת לתהליך ותזכרי איך הכל התחיל.

06/06/2011 at 9:33 pm 5 תגובות

כל האמת על הסיפור שלי עם פלפלים אדומים

שלום לכולם,

קוראים לי שירלי, ויש לי חולשה לפלפלים אדומים.

אני מחפשת אותם בכל סופרמרקט ומכולת ודואגת שתמיד תהיה להם נציגות בתוך המקרר שלי. אני אוהבת  בעיקר את האדומים, אבל קונה לשם הגיוון ותוספת הצבע גם את הצהובים, הירוקים הבהירים והירוקים הכהים.

כשביקרתי בברלין לפני שנתיים קניתי פלפל אדום מפלסטיק שמצאתי בחנות לכלי בית. לא יכולתי להתאפק. כאילו שאין מספיק פלפלים מפלסטיק בארץ ישראל ! אבל הייתי שם, ראיתי את הפלפל, אוטומטית המוח שלי פקד עלי לקנות אותו. יש דברים שפשוט אי אפשר לסרב להם.

אני אוהבת אותם קטנים וגדולים, מוארכים ועגלגלים, שמנמנים, מתוקים או מרים, יקרים או זולים.

אני אוהבת אותם חיים, קלויים בתנור, מבושלים וממולאים בבשר או באורז.

הם מזכירים לי את אימא שלי. תהרגו אותי אם אני יודעת למה.

אני זוכרת שהיא היתה מכינה פלפלים אדומים ממולאים באורז ברוטב עגבניות. אבל היא היתה מכינה עוד הרבה מאכלים אחרים. אז למה דווקא הפלפלים האדומים האלה תפסו את המקום החשוב הזה? רק לאלוהים הפתרונים.

לפני שנתיים כתבתי את הקטע שלפניכם. לפני שבוע שיניתי ושיפצתי אותו לקראת הפיכתו למונולוג קצר שיוצג בערב פתוח בסדנת המשחק שאני לומדת אצל יבגני קושניר, שהוא מורה מדהים.

יש לי תחושה שזה יפתח את הסכר ואני מאמינה שאכתוב בהמשך עוד חומרים שאוכל להשתמש בהם על הבמה. 

אני לא יודעת להגיד יותר מזה.

פלפלים אדומים קלויים – גרסת המונולוג

"המוח שלי בוחר לי זיכרונות. הוא מצמצם שנים ארוכות לפיסות של רגעים קטועים, תלושים, שאפשר לצייר אותם כאילו התרחשו לפני כמה ימים.

לפני שהיא הלכה לא יכולתי לדמיין שיהיה איזשהו ירק שיזכיר לי אותה…. זה אפילו קצת מצחיק כשחושבים על זה שפלפלים אדומים יכולים לתת לי לפעמים הרגשה של בית.

הייתי רוצה, אם רק היה אפשר, לארח אותה ערב אחד בבית שלי, ולתת לה לטעום קצת ממה שלקח לי שנים ללמוד להכין. אני בטוחה שכבר בביס הראשון היא הייתה מזיזה את הראש שלה מצד לצד לאות התפעלות ואומרת: "או-אה… דליקטס!".

כשעזבתי את הבית אחרי שהשתחררתי מהצבא אפילו לא חשבתי לקחת איתי מספיק דברים שיזכירו לי אותה… איזה מזל שלפחות פלפלים אדומים אפשר להשיג בכל מקום שמוכרים בו ירקות.

האמת היא, שבשנים האחרונות משהו לא טוב עובר על הפלפלים. הם לא נראים כמו פעם. אולי זה המחסור בגשם, אולי אלה חומרי ההדברה, אולי אלה המחירים שהרקיעו לשחקים… משהו באיכות שלהם נפגע, ולמצוא פלפל שנראה טוב זה בכלל לא פשוט.

אני חייבת להודות שזה צובט אצלי משהו מבפנים… אני בטוחה שהיא הייתה מבינה.

אחרי הכול, אין כמו ריח של פלפלים אדומים קלויים בתנור… אחרי שאני מקלפת אותם, אני מפזרת עליהם קצת שמן זית, מלח, פלפל, מכניסה אותם לתוך צנצנת שקופה אל תוך המקרר, ו-הופ ! עולם חדש נוצר ומוצג בחלון הראווה של היקום, ואני כל כך שמחה לעמוד מולו ולהתפעל מכל היופי הזה.

היא לא כאן כבר יותר מדי שנים, והזמן לא באמת מרפא את הפצע שבלב, אבל בכל פעם שפלפלים אדומים נכנסים אל הבית שלי במטרה להקלות בתנור או להתמלא בבשר ולהיכנס אל הסירים, אני מרגישה כאילו גם היא מצטרפת אל החגיגה האדומה הזאת במטבח הקטן שלי, מסתכלת עלי ואומרת כמו פעם: איזה ילדה נהדרת יש לי."

 

10/05/2011 at 7:33 pm 6 תגובות


פוסטים אחרונים

ארכיון הרשומות בבלוג

הזן את האימייל שלך כדי לקבל עדכונים על רשומות חדשות בבלוג זה.

הצטרפות ל-5 עוקבים


%d בלוגרים אהבו את זה: