Posts filed under ‘סיפורים מהחיים’

ינואר שלך

יושבת על הספה, מכוסה בשתי שמיכות, גם נהנית וגם סובלת מהקור. החורף תמיד הזכיר לי בית וחיבוק וריח של בישולים, הזכיר לי אותך.
את הולכת ומתרחקת ממני וזה לא מוצא-חן בעיני. הולכת ונעלמת, הופכת זכרון עמום יותר ויותר, בהיר פחות ופחות.
אני לא הולכת השנה לבית הקברות. המצפון קצת מציק (מה חדש?), אבל החלטתי לא ללכת דווקא בגלל שטוב לי עכשיו. אני בתקופה של עשייה משמחת שמרחיבה לי את הלב ואני לא רוצה להוריד את עצמי למטה. לא רוצה את העצב הבומבסטי שנכנס לי לתוך הבטן כמו אגרוף בכל פעם שאני באה למקום הזה, שבו נפרדתי ממך ומאבא.
גם כן פרידה. מי ידע אז שלא באמת ניפרד? שהנוכחות שלכם תהיה מורגשת כל-כך אחרי שתלכו. לא הנוכחות הפיסית, כמה חבל, אבל הנוכחות הפנימית שלכם, איך בכלל אפשר לקרוא לזה, הנוכחות של הנשמות שלכם? נשמע קצת מוזר.
אני מכירה אנשים שכשהם הולכים לבקר את קרובי המשפחה שלהם בבתי הקברות הם מוצאים את עצמם מבקשים, כועסים, מתרוקנים ואז יוצאים משם קצת יותר נקיים, עם סוג של הקלה. אני עדיין לא למדתי איך עושים את זה. אצלי הסיפור כרוך בתערובת סמיכה של רחמים עצמיים, רגשות אשם והרבה כאב שהוא כבר עייף מלכאוב.
מרגיז אותי שלא הספקנו, את ואני. לא הספקנו להכיר כמו שני אנשים מבוגרים. נפרדנו כשאני הייתי בשיאו של גיל ההתבגרות המטופש, ואת סיימת את המערכה האחרונה במלחמה שלך במחלה ההיא. רק אלוהים יודע איך זה יכול להיות שהבן אדם ממציא פצצת אטום ואינטרנט ומכשירים מתוחכמים ואינסוף פטנטים אבל עדיין לא מצא את הדרך להיות אסרטיבי מול המחלה הסוררת הזאת.
ולמה אני אומרת גיל התבגרות מטופש? כי אולי אם הייתי בגיל קצת אחר לא היה בי הדיסוננס הזה, שהרחיק אותי ממך וקירב אותי אלייך בו-זמנית, בלבל אותי וגרם לי להתנהג כלפייך בצורה שגרמה לי להתייסר במשך הרבה שנים. היום אני כבר נמצאת בשלב שבו סלחתי לעצמי, השאלה היא האם גם את סלחת?
אם היית כאן עכשיו הייתי מספרת לבן אדם שהכי טבעי לספר לו על החזרות בתיאטרון. הייתי מצטלמת אתך ומעלה תמונות לפייסבוק. הייתי הולכת אתך לים עם סנדויצ'ים מושקעים כמו שהיית מכינה לי אז, הייתי מבקשת ממך להכתיב לי מתכונים של כל מה שאת יודעת לבשל, גם מה שהיה נדמה לי שפחות אהבתי. הייתי נוסעת אתך לרומא ולפריז. הייתי משחקת אתך עוד פעם אחת שבץ-נא או שחמט או רביעיות או מונופול. הייתי מדברת אתך בלי הפסקה, בלי לישון, בלי לדעת. הייתי מחבקת אותך ומנסה לנצור בזכרון את התחושה כדי שלא תאבד לי שוב.
אני שמחה כשאת מופיעה אצלי בחלום, גם כשזה חלום של דאגה ופחד. אני לא באמת צריכה ללכת למקום ההוא כדי להזכר כי אף פעם לא שכחתי. לא שכחתי שהיו גם הימים שלפני המחלה, ימים רבים וטובים שבהם צחקנו ביחד, שיחקנו, טיילנו, שחינו, אכלנו, ציירנו. אבל בכל שנה כשחודש ינואר מגיע הוא תמיד צורב לי קצת בגרון, החודש המריר-מתוק הזה, שהיה ותמיד ישאר ינואר שלך.

12/01/2012 at 9:51 pm 8 תגובות

שידורי המהפכה 2011

ערב תשעה באב. אני קצת מודאגת. מהדורת החדשות הערב בערוץ 10 הקדישה זמן קצר מדי לטעמי למחאה החברתית. כמו רבים אחרים אני חרדה מהמחשבה שריבוי ותכיפות הדרמות במדינה יאלצו את המהפכה לפנות את הפריים-טיים לסוגיות דחופות יותר, ואז מה ? לאן ילכו כל האנרגיות שפורחות כאן עכשיו ?

לאחר ששכנתי נזפה בי על כך שעדיין לא מצאתי זמן להגיע לרוטשילד כדי להתרשם ולהזדהות מצאתי את עצמי קובעת שם אתמול עם חברה שלא פגשתי שנים. מהר מאד גיליתי ששדרת האוהלים אינה חיננית וסטרילית כמו שהשתקפה אלי מהטלויזיה ומאתרי האינטרנט. השדרה הזאת חיה ובועטת, נושמת בקושי ובעיקר פראית ובוערת. חום יולי-אוגוסט לא מרחם על דייריה ומבקריה והלחות מכה בה ללא רחם, קשה לתפוס איך אנשים ישנים שם. אני מסתכלת על ספות, שולחנות וכורסאות שאנשים הוציאו מהבית והביאו אליה; על הסיסמאות המקוריות שכתובות על השלטים, חלקן עצובות, חלקן מעלות חיוך; על הציורים, השירים ושאר היצירות האמנותיות שמתפרצות שם. כל כמה מטרים אני מתוודעת להתרחשות אחרת: הקרנה של סרט על מסך גדול, הופעה של להקת רגאיי שמחה וצוהלת במיוחד, הופעת רביעיית נגני מוסיקה קלאסית, דיונים ושיחות אל תוך הלילה – אנונימים וידוענים, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, שמאלנים וימנים, ערבים ויהודים, כולם אנשים.

בתחילת השדרה אני מוצאת מאהל של המגזר הדתי. מדי פעם יוצאות ממנו קריאות שקוראות להתיישבות מחודשת ביהודה ושומרון, אבל רוב הזמן אפשר לראות שם דתיים וחילוניים יושבים ומנהלים שיחות.

פתאם אני מזהה את ברוך מרזל בין יושבי המעגל הדתי, מקשיב לצעיר חילוני שנואם לתוך המגהפון במשך דקות ארוכות. מעולם לא היתה בי סימפטיה מיוחדת כלפי האיש הזה, אבל איכשהו שמחתי לראות אותו שם, דווקא בגלל שאני שמאלנית בדעותיי. המהפכה הזאת יוצרת הזדמנות היסטורית להעלות אג'נדות חברתיות לסדר היום, אג'נדות שנדחקו לשוליים כל השנים האלה בשל היותנו מדינה קטנה מוקפת אויבים שבה הדאגה לביטחון מככבת תמיד בראש סדר העדיפויות. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שהסכמי שלום יכולים היו לפטור אותנו מכל-כך הרבה מועקות בטחוניות ולזמן לנו פנאי וגם לא מעט מזומנים שיאפשרו לנו לדאוג קצת לעצמנו, לשם שינוי, ולא רק לדברים הקשורים בעם הפלסטיני, דיכויו וזכויותיו, או לחלופין לטרור שצומח בתוכו.

מובילי המהפכה, ביניהם נציגות מרשימה של נשים נפלאות, מתעקשים שלא לתת לניחוחות ימין או שמאל להשתלט עליה ולא מאפשרים לפוליטיקאים לנאום בהפגנות. מנגד מגיעים קולות הטוענים שהשמאל עומד מאחורי המחאה ושכל מטרתו היא להפיל את הממשלה. אני רוצה להודיע לכם, בצורה הכי חגיגית שיש, שעם כל הכבוד ל"שמאלניות" שלי, אם ראש הממשלה הנוכחי יחליט להיות אמיץ, יזיז את עכוזו ויעשה משהו טוב עבור רווחת האנשים שחיים בארץ הזאת, אני אהיה הראשונה שתפרגן לו, דבר שלא ממש בא לי בטבעיות, בלשון המעטה. אני בטוחה שאני לא אהיה היחידה.

צמוד לאוהל המגזר הדתי מצאתי אוהל ערבי-יהודי, מתוכו צצו ראשים של ארבעה צעירים יהודים וערבים ששכבו על הרצפה והצהירו על זכותם שלא להיות אויבים.

איפה יצא לכם לראות בארץ את כל המגזרים האלה יושבים קרוב-קרוב ולא אוכלים אחד את השני ?

אני לא מנסה להגיד שהמשיח הגיע למחוזותינו. אני לא באמת מאמינה שבעתידות של בזוקה רשום לנו שבקרוב מאד יסתיימו כל המלחמות שבתוכנו. אני פשוט חושבת שמקור הגזענות טמון בדרך-כלל בבורות ובחוסר יכולת לפגוש ולראות את הצד השני. לכן הידברות מבחינתי היא דבר חיובי, גם אם נדמה שהיא לא מניבה פירות בטווח הקרוב. אם אנשים מוצאים את עצמם מגיעים לשדרות רוטשילד כדי לנהל דיונים סוערים עם אנשים שלא מזדמן להם לפגוש בדרך כלל, אותי באופן אישי זה מאד משמח.

יחד עם כל הדברים הטובים שקורים כתוצאה מגל המחאות הארצי אני מזהה סקפטיות מכל עבר. אנשים מפחדים משינוי, נוטים שלא להאמין שדברים באמת יכולים להשתנות. אני חושבת שכל אחד צריך לנסות לסגל לעצמו קמצוץ של אופטימיות ודבקות במטרה.

אם לא נרגיש חופשיים להגיד בקול רם מה החלומות והשאיפות שלנו – רובם ככולם לגיטימיים וריאליים; אם לא נאמין ולו במקצת שהמציאות הקיימת יכולה להיות דינאמית – לא תהיה כל משמעות לנוכחות שלנו בעולם הזה.

הרבה אירועים גדולים בהיסטוריה התחילו בחלומות של אנשים בעלי חזון שבתחילת דרכם אף אחד לא לקח את הרעיונות שלהם ברצינות. אני חושבת שמגיע למהפכה הזאת שניתן לה צ'אנס אמיתי.

הברווז של דודו גבע מביע הזדהות

 

09/08/2011 at 1:38 am 3 תגובות

רקוויאם לקו 8

כששמעתי על הרפורמה הצפויה בקווי דן קויויתי בסתר לבי שברגע האחרון מישהו יבטל אותה, אבל זה לא קרה. החל ממחר בבוקר קווי דן ישנו מסלולים והרבה אנשים יסתובבו ברחובות עם חוברות ההדרכה של דן, מבולבלים עד לשד עצמותיהם.

למי דחוף לעשות את הרפורמה הזאת? מה רע לנו במסלולים הקיימים, ומה כל זה שווה אם שוב מעלים את מחירי הנסיעות? לא מתאימים לי כל השינויים האלה, אני חייבת לומר. אני לא אוהבת שמזיזים את הגבינה שלי. איך אומרת גברת שטיפטר לגברת צווינוס במערכון "שתי נשים" של חנוך לוין? "את ממש לוחצת עלי ואני לא אוהבת שלוחצים עלי, אני אוהבת שנוח לי".

בשבועות האחרונים שאלתי בחרדה את נהגי קווי 18 ו-25 האם הם הולכים לעבור את השינוי והתבשרתי שהם ממשיכים לזרום במסלול הרגיל. עם קו 8 הייתי פחות ברת-מזל. הנהג הודיע לי בחגיגיות שהקו הולך להתבטל. אני מצידי נתקפתי בעצב מפתיע בעוצמתו ומלמלתי: "חבל. זה הקו הכי טוב שיש." בתגובה ענה הנהג: "את יודעת איזה מסלול ארוך יש לו? תסעי פעם לאורך כל המסלול שלו". הלכתי וישבתי על אחד המושבים הבודדים, מובסת, מצליחה בקושי לעצור כמה דמעות סוררות שהחליטו לעשות לי בושות על הבוקר.

בנעוריי נהגתי לנסוע עם חברות בקו 8 מבת-ים בה גדלנו אל העיר הגדולה בה העברנו שעות על גבי שעות, יום ולילה, קיץ וחורף, בחוף הים. היום הקו הזה לוקח אותי מהבית אל העבודה ביפו ובחזרה, ויש לו יתרון בולט על פני אחיו לקווים: הוא נוסע לאורך חוף הים. למי שמתקשה לפקוח עיניים עם צלצול השעון המעורר וחולם בהקיץ בדרך לעבודה על חזרה למיטה מעניק מראה הים איזושהי התרוממות רוח ומצליח כמעט תמיד לנטרל מצבי רוח קודרים.

קו 8 מכיוון בת-ים לתל-אביב עובר בין היתר ברחוב בוגרשוב. כשהוא מגיע לשם אני מסתכלת דרך חלון האוטובוס על חלונות הראווה ומסמנת לעצמי שמלות שאולי אבוא לקנות ביום שישי, אחרי שאלך לרחוץ קצת בים.

היום כשהמתנתי בתחנה פצחה איתי בשיחה אישה שהיתה מוטרדת מהעובדה שבעקבות הרפורמה היא תצטרך לטרטר את עצמה בשני אוטובוסים במקום באוטובוס אחד מהבית לעבודה. ומה יעשו אלה שיש להם כאבים ברגל? היא שאלה, ולי לא היתה תשובה מספיק טובה בשבילה.

לפני שבועיים וחצי נפרדתי מהקבוצה איתה למדתי תיאטרון, היום נפרדתי מהקבוצות אותן הדרכתי תיאטרון ומחר אפרד סופית מכמה הרגלים ומכמה קווי אוטובוס, ביניהם קו 8 האגדי. אני שמחה שהחודש הזה נגמר. יש גבול לכמות הפרידות שאדם יכול להכיל.

01/07/2011 at 12:42 am 4 תגובות

ימים טובים ומשונים

שירלי היקרה.

כמי שמכירה את כל הטריקים שאת מפעילה על עצמך במהלך השנים, הרשי לי לומר לך כמה מילים של אהבה וגאווה בשעה טרופה זו, שכן השעה היא באמת טרופה. הימים הם טובים ומשונים, כל-כך טובים ומשונים לך, שאת כבר לא יודעת איך לאכול אותם. זה די מפתיע, כי דברים אחרים את דווקא יודעת איך לאכול, ולאחרונה – הרבה יותר מהרגיל, מה שנובע, תני לי לנחש, מחוסר האונים שלך מול המצב החדש.

בעוד שישה ימים את הולכת לעמוד על הבמה אחרי תשע-עשרה שנים שלא עשית את זה. איך מתמודדים עם דבר כזה, לעזאזל, את שואלת את עצמך, כשתוך כדי תפיחה על השכם שלך את גם מתייסרת, כמיטב המסורת של עצמך – איך יתכן שאדם שאוהב את הבמה אהבת נפש נמנע ממנה כל השנים האלה ?

התשובה די ברורה לי, ואני מקווה שגם לך:  את היית צריכה להתבשל. התבשיל הזה לקח הרבה זמן, אין מה לעשות. מי כמוך יודע להעריך מאכלים שהטבח לא ממהר לשלוף  מהסירים ולהגיש על הצלחת.

תשע-עשרה שנים עברו מאז שאימא שלך הלכה ממך, ולא במקרה זה גם מספר השנים שעברו מאז שהופעת על הבמה. את זוכרת את פורום היתומים שניהלת לפני כמה שנים? אני חושבת שזה היה בית-ספר בשבילך. שם הכרת סוף סוף בעובדה שאובדן הוא דבר קשה, קשה לעיכול, והעיבוד שלו יכול לקחת שנים ארוכות, וזה לגמרי בסדר. תהליכים נועדו לקחת את הזמן שלהם, אין לנו בכלל זכות להאיץ בהם.

במהלך כל השנים האלה נאבקת בינך לבין עצמך, בין הרצון לחיות לבין הרצון למות, בין התשוקה לפרוח, ליצור, לאהוב ולגדול לבין היצר שדחף להיכנע לכאב, להדחיק חלומות, להימנע ממי שאת באמת.

והנה הגיעה השעה שבה אפשר להגיד, בלי כל צל של ספק: המאבק הוכרע. ההופעה הזאת, גם אם למספר קטן של דקות, היא ההוכחה הכי גדולה שיכולה להיות לכך שבחרת בחיים, ועל כך אני מאד גאה בך. באמת.

יש לי תחושה שהדקות האלה על הבמה יפתחו לך את התאבון לעוד מונולוגים ועוד סצינות, ואולי אפילו יסמלו את תחילתה של ידידות נפלאה בינך לבין עצמך.

שלך,

באהבה גדולה,

שירלי.

נ.ב.

אני מצרפת לכאן קטע מיוטיוב שבו חברתך היקרה לי צילמה אותך מדקלמת את המונולוג שכתבת. כפי שבוודאי שמת לב, הקטע מוגש באופן יבשושי ומונוטוני, הרבה לפני חזרות שנעשו, ובעצם מתעד במצלמה מונולוג שהולך להיות מוגש על במת התיאטרון. אני בכוונה משאירה אותו ביוטיוב ולא מוחקת, למרות שברור לי שעל הבמה הוא ייראה אחרת לגמרי, למרות שברור לי שמוזר לך לראות את עצמך ביוטיוב, ולו רק כדי שתהיי מודעת לתהליך ותזכרי איך הכל התחיל.

06/06/2011 at 9:33 pm 5 תגובות

תכנית ההתנתקות

סוף השבוע שלי הסתיים ברגע שהתחיל. אתמול, בדרך לקחת את המכתב הרשום מהדואר, היתה לי הרגשה שהוא לא יביא איתו בשורות טובות.

וצדקתי. שונאת להיות צודקת.

המכתב תיאר חובות ארנונה בדירה שאני לא גרה בה אבל אני אחת היורשות שלה. מהמכתב עולה שאם הדייר שגר בה לא ישלם את חובותיו, יאלצו שאר יורשי הדירה לשלם את החובות.

חושך ירד עלי. שוב פעם צרות. העבר שלי רודף אותי ולא יפסיק עד שלא אחליט החלטה דרמטית, החלטה שהשעון המתקתק דוחף אותי לאזור אומץ ולקבל אותה, בעיניים פקוחות ומפוקחות ובראש מורם.

יש לי כמה ענייני רכוש משותף עם אנשים שפעם היו משפחה שלי. כבר שנים שהם לא. אני צריכה להעזר בהליכים משפטיים ולפרק את החבילה המרעילה הזאת אחת ולתמיד.

… רכוש משותף. שורש כל הרע בחיים שלי. שואב ממני כל חלקה טובה. רוב הזמן אני מעלימה עין. מדי פעם הנושא עולה. וכשהוא עולה, הוא תמיד מדיף ריח חריף של עובש, של ריקבון, של מוות.

המכתב הזה ערער אותי ואני לא מצליחה לייצר ביומיים האלה שום דבר חוץ מעצבים. אתמול עוד שוטטתי ברחובות, קיויתי למצוא בחנויות איזו שמלה לא יקרה שתשמח אותי ותחמיא לי למרות הקילוגרמים הרבים שהתווספו לגוף שלי לאחרונה. כמובן שלא מצאתי. ברגעים כאלה עדיף שלא לחפש. מוטב להרפות. גם אם תתקל במשהו טוב, הרי שלא תראה אותו מרוב עננים אפורים שמקיפים אותך.

כמה קל להשאב אל תוך הרעל… הוא ממכר. הוא ממסטל. הוא נותן לך להרגיש שאתה יכול לרחם על עצמך, לא להתאמץ, לא להלחם, והכל יהיה בסדר. פעם באמת הייתי שם. היום אני לא מאפשרת לעצמי להיות במקום הזה. אבל אין לי דרך לברוח מכל ההתעסקות הזאת במתיחת הגבול בין מה ששלי לבין מה של האחרים. אין לי דרך לברוח מבית המשפט. רק הוא יכול לשים סוף לסאגה הזאת.

לאיש ההוא שגר בדירה ההיא ולי יש לא רק רכוש משותף, אלא גם עבר משותף, כן. פעם היינו משפחה. למעשה, היינו אחים. כן, ככה קוראים לזה. היינו אפילו חברים טובים. הייינו מנהלים שיחות נפש ארוכות, מדברים באותה השפה. היינו צוחקים המון ביחד. היינו הולכים לקולנוע ולתיאטרון, היינו אוכלים ביחד. היינו דומים בלא מעט מובנים.

והיום, כלום לא נשאר מהעבר הזה. שום דבר. גורנישט. יוק. רק אפר ואבק.

לפעמים אני חושבת: הלוואי ולא הייתי זוכרת את העבר הזה. אולי זה היה מכאיב  פחות.

והנה שיר מתאים לאוירה:  

28/05/2011 at 9:10 pm 4 תגובות

מלחמת העצמאות

בשבוע האחרון יילל בגינה גור חתולים שחור כמעט בלי הפסקה, התאים את עצמו לסלוגן של העיר. התנדנדתי בין רחמים על הפיצפון הפרוותי הזה, שלא ברור לי איך לא איבד את הקול, לבין ערגה לשקט ששרר כאן כשאימא שלו עוד הייתה בסביבה. מדהים איך הנקבות בטבע מאלצות את הרכים הנולדים שלהן לקפוץ למים וללמוד איך לשרוד מגיל צעיר כל-כך.

ואילו אצל בני האדם בדרך כלל מתרחש תהליך הפוך. מהרגע שתינוק נולד ההורים שלו עוטפים אותו בשכבות של הגנה וממשיכים במהלך השנים להיות קרובים אליו ולעקוב אחריו בדאגה שבעצם אף פעם לא נגמרת. הדאגה הזאת טבעית ומובנת בחברה שלנו, השאלה היא באיזה דרכים בוחרים להתמודד  איתה.

כמי שעזבה את בית ההורים בגיל 20 ובגיל 22 הפכה עצמאית לחלוטין קשה לי לתפוס איך גברים  בגילי (36) עדיין גרים אצל ההורים שלהם.

כשאני שומעת על גבר בשנות השלושים או הארבעים שלו שעדיין גר עם ההורים שלו, הסבלנות שלי מתפוגגת כהרף עין. כמה אגואיזם טבוע בהורים האלה? שהרי ברור לי שמאחורי הרצון שלהם לעזור לילדים שלהם לחסוך בעלויות מסתתר הצורך שלהם בכך שהילדים יזדקקו להם ויהיו תלויים בהם גם בגיל מאוחר.*

אני מניחה שלהורים כאלה קשה לשחרר את החבל. זה לא פשוט מבחינתם לתת לגוזלים שלהם לעוף ולחתוך את השמיים, ולכן באמתלה של עזרה כלכלית לילדים הם מעודדים אותם להמשיך לגור בבית. וככה, במקום שהילדים יתחילו להתמודד עם המציאות, הם ממשיכים גם בגיל מבוגר להנות מחיי נוחות שכוללים קורת גג, ארוחות חמות, שירותי כביסה וניקיון – חינם אין כסף.

אם ההורים האלה היו מעודדים את הילדים שלהם לגור מחוץ לבית ולהתמודד עם כל המשמעויות הנלוות (שכ"ד, הוצאות שוטפות, תשלום חשבונות, התמודדות עם שותפים/בעל בית וכו'), הכול היה נראה אחרת.

בקלות הייתם יכולים לתייג אותי כיתומה אכולת קנאה ולהגיד שאם ההורים שלי היו כאן הייתי שמחה להמשיך להיות תלויה בהם, ולכן  רצוי שאפסיק לבלבל את המוח על דברים שאין לי מושג בהם.

אני הייתי עונה לכם : התפרצתם לדלת פתוחה! אני שמחה להודות בכל סוג של קנאה שתוקף אותי על רקע משפחתי או אחר. אני מודה: כשאני נתקלת בדירות רווקים ורווקות שהמקררים שלהם מלאים בקופסאות פלסטיק עם מאכלים של אימא זה גורם לי למלמל מילים לא יפות שאין לי שליטה עליהן.

לעומת זאת, גבר שנמצא בשנות השלושים או הארבעים שלו וגר אצל ההורים גורם לי לרצות להתרחק ממנו כמה שרק ניתן. זה לא סקסי, זה לא עושה לי את זה, זה לא משדר לי משהו בריא. יכולים לספר לי עליו שהוא בחור רגיש, סימפטי ובעל חוש הומור. יכול להיות שאני אדבר איתו בטלפון, אבל אני בספק שארצה לפגוש אותו.

אני יוצאת מכאן בקריאה לכל ההורים שהילדים שלהם עדיין גרים בבית והם בגילאי השלושים והארבעים שלהם: תעשו לילדים שלכם טובה, תנו להם בעיטה הגונה בישבן ותבקשו מהם לעזוב את הבית. תנו להם ללמוד להסתדר לבד ביומיום ותתמכו בהם מרחוק. הרי לא תישארו כאן לנצח. תעודדו אותם להלחם את מלחמת העצמאות שלהם. אני מבטיחה לכם שיום אחד הם ידעו להעריך את זה.

 

* הערה: הפוסט אינו מתייחס למקרים חריגים בהם הורים אינם בקו הבריאות וילדיהם חוזרים הביתה כדי לטפל בהם.

 

 ארקדי דוכין – יש לי חדר משלי

21/05/2011 at 8:14 pm תגובה אחת

כל האמת על הסיפור שלי עם פלפלים אדומים

שלום לכולם,

קוראים לי שירלי, ויש לי חולשה לפלפלים אדומים.

אני מחפשת אותם בכל סופרמרקט ומכולת ודואגת שתמיד תהיה להם נציגות בתוך המקרר שלי. אני אוהבת  בעיקר את האדומים, אבל קונה לשם הגיוון ותוספת הצבע גם את הצהובים, הירוקים הבהירים והירוקים הכהים.

כשביקרתי בברלין לפני שנתיים קניתי פלפל אדום מפלסטיק שמצאתי בחנות לכלי בית. לא יכולתי להתאפק. כאילו שאין מספיק פלפלים מפלסטיק בארץ ישראל ! אבל הייתי שם, ראיתי את הפלפל, אוטומטית המוח שלי פקד עלי לקנות אותו. יש דברים שפשוט אי אפשר לסרב להם.

אני אוהבת אותם קטנים וגדולים, מוארכים ועגלגלים, שמנמנים, מתוקים או מרים, יקרים או זולים.

אני אוהבת אותם חיים, קלויים בתנור, מבושלים וממולאים בבשר או באורז.

הם מזכירים לי את אימא שלי. תהרגו אותי אם אני יודעת למה.

אני זוכרת שהיא היתה מכינה פלפלים אדומים ממולאים באורז ברוטב עגבניות. אבל היא היתה מכינה עוד הרבה מאכלים אחרים. אז למה דווקא הפלפלים האדומים האלה תפסו את המקום החשוב הזה? רק לאלוהים הפתרונים.

לפני שנתיים כתבתי את הקטע שלפניכם. לפני שבוע שיניתי ושיפצתי אותו לקראת הפיכתו למונולוג קצר שיוצג בערב פתוח בסדנת המשחק שאני לומדת אצל יבגני קושניר, שהוא מורה מדהים.

יש לי תחושה שזה יפתח את הסכר ואני מאמינה שאכתוב בהמשך עוד חומרים שאוכל להשתמש בהם על הבמה. 

אני לא יודעת להגיד יותר מזה.

פלפלים אדומים קלויים – גרסת המונולוג

"המוח שלי בוחר לי זיכרונות. הוא מצמצם שנים ארוכות לפיסות של רגעים קטועים, תלושים, שאפשר לצייר אותם כאילו התרחשו לפני כמה ימים.

לפני שהיא הלכה לא יכולתי לדמיין שיהיה איזשהו ירק שיזכיר לי אותה…. זה אפילו קצת מצחיק כשחושבים על זה שפלפלים אדומים יכולים לתת לי לפעמים הרגשה של בית.

הייתי רוצה, אם רק היה אפשר, לארח אותה ערב אחד בבית שלי, ולתת לה לטעום קצת ממה שלקח לי שנים ללמוד להכין. אני בטוחה שכבר בביס הראשון היא הייתה מזיזה את הראש שלה מצד לצד לאות התפעלות ואומרת: "או-אה… דליקטס!".

כשעזבתי את הבית אחרי שהשתחררתי מהצבא אפילו לא חשבתי לקחת איתי מספיק דברים שיזכירו לי אותה… איזה מזל שלפחות פלפלים אדומים אפשר להשיג בכל מקום שמוכרים בו ירקות.

האמת היא, שבשנים האחרונות משהו לא טוב עובר על הפלפלים. הם לא נראים כמו פעם. אולי זה המחסור בגשם, אולי אלה חומרי ההדברה, אולי אלה המחירים שהרקיעו לשחקים… משהו באיכות שלהם נפגע, ולמצוא פלפל שנראה טוב זה בכלל לא פשוט.

אני חייבת להודות שזה צובט אצלי משהו מבפנים… אני בטוחה שהיא הייתה מבינה.

אחרי הכול, אין כמו ריח של פלפלים אדומים קלויים בתנור… אחרי שאני מקלפת אותם, אני מפזרת עליהם קצת שמן זית, מלח, פלפל, מכניסה אותם לתוך צנצנת שקופה אל תוך המקרר, ו-הופ ! עולם חדש נוצר ומוצג בחלון הראווה של היקום, ואני כל כך שמחה לעמוד מולו ולהתפעל מכל היופי הזה.

היא לא כאן כבר יותר מדי שנים, והזמן לא באמת מרפא את הפצע שבלב, אבל בכל פעם שפלפלים אדומים נכנסים אל הבית שלי במטרה להקלות בתנור או להתמלא בבשר ולהיכנס אל הסירים, אני מרגישה כאילו גם היא מצטרפת אל החגיגה האדומה הזאת במטבח הקטן שלי, מסתכלת עלי ואומרת כמו פעם: איזה ילדה נהדרת יש לי."

 

10/05/2011 at 7:33 pm 6 תגובות

תל-אביב – ברלין 2009

אחת לשנה אני משתדלת לנפוש במשך שבוע באחת מערי אירופה. לפני שנתיים העזתי לדרוך לראשונה על אדמת גרמניה. החלטתי לבדוק מה יש לברלין להציע לי. היה ברור שזאת תהיה התמודדות פרטית ראשונה שלי עם מעללי הנאצים במלחמה הארורה ההיא.

וההתמודדות לא אחרה לבוא. ירדתי מהמטוס, התחלתי ללכת לכיוון היציאה משדה התעופה ונתקלתי לראשונה במראה של שוטר גרמני נוסח 2010. מהר מאד קלטתי שנוסח 2010 זהה להפליא לנוסח 1933. אלוהים אדירים. הכובע היה מוכר לי מעשרות סרטים דוקומנטריים ואחרים שראיתי משחר ילדותי ועד היום, ואמרתי לעצמי: לכל הרוחות, איך  הם לא חשבו לשנות את העיצוב של הכובעים שלהם …?

– כמובן שהדבר לא עלה בדעתם. אין להם שמץ של מושג. כדי להרגיש צמרמורת למראה כובע של שוטר גרמני צריך קודם כל להיות יהודי.

כשיצאתי משדה התעופה גיליתי שברלין יפיפייה. העננים שלה מרהיבים, הקירות שלה מקושטים בגרפיטי, העצים בשדרה צומחים לגובה ומוארים בתאורה צבעונית, הרחובות מלאים פסלים, גלריות לאמנות פתוחות באמצע הלילה, העיר צועקת יצירתיות ותרבות מכל פינה. אבל דבר לא יכול היה לכבות את הניכור והבדידות ששטפו אותי שם יחד עם גל הקור שחדר את כל שכבות הבגדים בהם התעטפתי.

 

חלק מהחוויה של חוצלארץ עבור אישה נטולת חוש כיוון כמוני היא ללכת לאיבוד בין הסמטאות, אבל ברלין לא אפשרה לי את התענוג הזה. לאן שלא הלכתי, גיליתי שהרחובות שם מתוכנתים באיזושהי צורה הנדסית ומסתורית. איכשהו, אין לי מושג איך, תמיד מצאתי די בקלות את הדרך בחזרה למלון שלי. הסדר הגרמני פשוט הצליח להעביר אותי על דעתי.

במוזיאון השואה הסתובבתי כמו זרה סהרורית ותלושה שלא מכירה את הסיפור. מדהים איך אפשר להפוך את השואה שלנו לאירוע היסטורי מרוחק, ממוסגר, נקי. כשראיתי סוף-סוף תיעוד כתוב בשפה העברית פרצתי בבכי. רק אז יכולתי להרגיש משהו.

 

 

ערב יום השואה, 2011. בטח אצפה בשלושת-רבעי סרט שיציף אותי בעצב הוותיק, המוכר. מחר בבוקר הצפירה תעביר בי תחושת אי-נוחות, אני אשתדל לחשוב על המשפחה שלא הכרתי שהלכה פייפן בגלל המלחמה ההיא. ואחרי זמן קצר הכול ייגמר. בעוד פחות משבוע ייפול עלינו יום הזיכרון, מיד אחריו נזכה לקצת חופש ביום העצמאות, אותו נחגוג אם נרצה או לא נרצה יחד עם הרבה פטישים, קצף, מטוסים, דגלים והרבה יותר מדי בשר על האש.

מדינה קצת משוגעת, אבל האמת היא שקשה להאשים אותה. היא הרוויחה את השיגעון הזה ביושר.

 

01/05/2011 at 11:31 pm 8 תגובות


פוסטים אחרונים

ארכיון הרשומות בבלוג

הזן את האימייל שלך כדי לקבל עדכונים על רשומות חדשות בבלוג זה.

הצטרפות ל-5 עוקבים


%d בלוגרים אהבו את זה: