Archive for מרץ, 2015

אמן האשליות

בוקר טוב, איראן.

את הכוכבת האמיתית של תוצאות האמת בבוקר הזה.

צריך לקרוא לילד בשמו: בבחירות האלה, הפחד מהאיום הביטחוני ניצח את הייאוש מהמצב הכלכלי-חברתי הגרוע בכל הזמנים של מדינת ישראל, מדינה עשירה עם אזרחים עניים.

אשקר אם אומר שאני לא חוששת מהאויבים שלנו. היום יותר מבעבר. אבל משהו תמיד גרם לי לחשוב שצריך יהיה יום אחד להגיע להסדר מדיני איתם, והרבה לפני כן, חשוב שנשקם את המצב הכלכלי – חברתי ההולך ומדרדר שלנו, אחרת תתפרק לנו המדינה.

כל כך רציתי לכתוב בימים האחרונים פוסט על כמה זה חשוב שנפסיק לשנוא אחד את השני. שנפסיק לסלוד מכל מי שחושב אחרת מאיתנו. שנפסיק לחשוב על אנשים דברים רעים בגלל המוצא שלהם. שננסה לשבור את החומות, את הסטיגמות והסטריאוטיפים. שנתאחד, כי רק ככה נוכל באמת לשנות כאן משהו.

הבעיה היא, שלראש הממשלה שלנו יש השפעה מאגית על ציבור הבוחרים שלו. בגאונותו הרבה הוא משתמש בשתי דרכים כדי להשכיח מהם את הצרות שהוא מפיל עליהם. האחת, הוא מייצר אצלם שנאה עצומה כלפי הציבור האחר, זה שלא בוחר בו, אנשי המרכז והשמאל, והשנייה, הוא זורע בהם פחד ואימה מכל איום בטחוני, ריאלי או דמיוני, וגורם להם להרגיש שהם נמצאים בסכנה קיומית בכל רגע נתון.

הם כורעים תחת הנטל.  סובלים כבר שנים מיוקר המחיה, מהאבטלה, מהטייקונים, מההוצאה לפועל, מהבנקים ומהביטוח הלאומי, ממשברים בדיור, במערכת החינוך, בבתי החולים; אבל כל מילה של ראש הממשלה על הסכנות הביטחוניות משתקת אותם, משתלטת עליהם, נצרבת להם בתודעה ונשארת שם לנצח.

הוא מדבר איתם על האיום האיראני, והם שוכחים מהחור בכיס שלהם. הוא אומר להם ש"השמאל ייתן שטחים לערבים", והם שוכחים שדווקא ממשלות הימין עשו את זה. כמה שעות לפני סגירת הקלפיות הוא מסמס לניידים שלהם ש"הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות", ש"הולך להיות רוב ערבי בכנסת" וש"הערבים הולכים לשלוט בנו"", והם נכנסים להתקף חרדה אמיתי ורצים לבחור בו, ולא באף אחד אחר, כי למי עוד אכפת מארץ ישראל כמוהו. מי עוד דואג לשלומם ולביטחונם כמוהו?

מה שהכי כואב לי, הוא האשליה שהייתה לי ולעוד רבבות אנשים בעקבות המחאה החברתית. אני שואלת את עצמי בשביל מי נלחמנו והפגנו ברחובות. בשביל מי אנשים הקיזו כאן דם, הקריבו את החיים הפרטיים שלהם ונתנו את נשמתם. בשביל מי הם חטפו מכות רצח מהשוטרים. בשביל מי הם ישבו במעצר? בשביל אלו שבסופו של יום נותנים לתסמונת האישה המוכה להשתלט עליהם, וביום הבוחר הולכים ובוחרים במי שמתעלל בהם כל כך הרבה שנים?

כואב במיוחד לחשוב על פעילי מחאה שהצהירו בפייסבוק בגאווה שהלכו ובחרו באיש הזה, שנגדו פעלו והפגינו יום ולילה כל השנים האלה. לזה אין לי שום הסבר, ותאמינו לי שחיפשתי ופשפשתי בכל תאי ההיגיון שלי עד שהתייאשתי והפסקתי. זה יותר מדי כואב. אחרי הכל, זו זכותם החופשית, זו הרי מדינה דמוקרטית.

המסקנה האישית שלי מהבחירות האלה היא שכל אדם צריך לדאוג כאן רק לעצמו, לחיים האישיים שלו ושל משפחתו, ותו לא. החיים יפים וקצרים, חבל לבזבז אנרגיות במקומות הלא נכונים.

תפסיקו ליפול למלכודות שטומן לכם הפייסבוק. הוא גדוש בזיופים ושקרים. תאהבו ותעריכו את כל מה שיש לכם בעולם האמיתי, שום דבר בחיים האלה לא מובן מאליו.

וכשאתם הולכים לביטוח לאומי, למשרד הפנים או לסופר, ואתם נתקלים באי צדק כלפיכם, תילחמו בשיניים. אל תוותרו ואל תפחדו. כבר הוכח שבעקשנות ובתקיפות אפשר לפעמים לכופף כאן חוקים. והכי חשוב, תעשו את זה בשביל עצמכם, ולא בשביל אף אחד אחר.

אם מישהו מכם רוצה לחיות בידיעה שהוא עושה מעשים טובים, שיתנדב בסביבה הקרובה שלו. שיקדיש זמן לקשיש בודד, לנוער במצוקה, לבעלי חיים עזובים. לכו לשנות את השכונה שלכם, אל תחלמו לשנות את העולם. האכזבה תשבור אתכם. חנה לסלאו סיפרה פעם שאבא שלה אמר לה בצעירותה, "חנה'לה, זה בסדר לחלום, אבל תחלמי קרוב. אל תחלמי רחוק".

18/03/2015 at 10:44 am כתיבת תגובה


פוסטים אחרונים

ארכיון הרשומות בבלוג

הזן את האימייל שלך כדי לקבל עדכונים על רשומות חדשות בבלוג זה.

הצטרפות ל-5 עוקבים


%d בלוגרים אהבו את זה: