ינואר שלך

12/01/2012 at 9:51 pm 8 תגובות

יושבת על הספה, מכוסה בשתי שמיכות, גם נהנית וגם סובלת מהקור. החורף תמיד הזכיר לי בית וחיבוק וריח של בישולים, הזכיר לי אותך.
את הולכת ומתרחקת ממני וזה לא מוצא-חן בעיני. הולכת ונעלמת, הופכת זכרון עמום יותר ויותר, בהיר פחות ופחות.
אני לא הולכת השנה לבית הקברות. המצפון קצת מציק (מה חדש?), אבל החלטתי לא ללכת דווקא בגלל שטוב לי עכשיו. אני בתקופה של עשייה משמחת שמרחיבה לי את הלב ואני לא רוצה להוריד את עצמי למטה. לא רוצה את העצב הבומבסטי שנכנס לי לתוך הבטן כמו אגרוף בכל פעם שאני באה למקום הזה, שבו נפרדתי ממך ומאבא.
גם כן פרידה. מי ידע אז שלא באמת ניפרד? שהנוכחות שלכם תהיה מורגשת כל-כך אחרי שתלכו. לא הנוכחות הפיסית, כמה חבל, אבל הנוכחות הפנימית שלכם, איך בכלל אפשר לקרוא לזה, הנוכחות של הנשמות שלכם? נשמע קצת מוזר.
אני מכירה אנשים שכשהם הולכים לבקר את קרובי המשפחה שלהם בבתי הקברות הם מוצאים את עצמם מבקשים, כועסים, מתרוקנים ואז יוצאים משם קצת יותר נקיים, עם סוג של הקלה. אני עדיין לא למדתי איך עושים את זה. אצלי הסיפור כרוך בתערובת סמיכה של רחמים עצמיים, רגשות אשם והרבה כאב שהוא כבר עייף מלכאוב.
מרגיז אותי שלא הספקנו, את ואני. לא הספקנו להכיר כמו שני אנשים מבוגרים. נפרדנו כשאני הייתי בשיאו של גיל ההתבגרות המטופש, ואת סיימת את המערכה האחרונה במלחמה שלך במחלה ההיא. רק אלוהים יודע איך זה יכול להיות שהבן אדם ממציא פצצת אטום ואינטרנט ומכשירים מתוחכמים ואינסוף פטנטים אבל עדיין לא מצא את הדרך להיות אסרטיבי מול המחלה הסוררת הזאת.
ולמה אני אומרת גיל התבגרות מטופש? כי אולי אם הייתי בגיל קצת אחר לא היה בי הדיסוננס הזה, שהרחיק אותי ממך וקירב אותי אלייך בו-זמנית, בלבל אותי וגרם לי להתנהג כלפייך בצורה שגרמה לי להתייסר במשך הרבה שנים. היום אני כבר נמצאת בשלב שבו סלחתי לעצמי, השאלה היא האם גם את סלחת?
אם היית כאן עכשיו הייתי מספרת לבן אדם שהכי טבעי לספר לו על החזרות בתיאטרון. הייתי מצטלמת אתך ומעלה תמונות לפייסבוק. הייתי הולכת אתך לים עם סנדויצ'ים מושקעים כמו שהיית מכינה לי אז, הייתי מבקשת ממך להכתיב לי מתכונים של כל מה שאת יודעת לבשל, גם מה שהיה נדמה לי שפחות אהבתי. הייתי נוסעת אתך לרומא ולפריז. הייתי משחקת אתך עוד פעם אחת שבץ-נא או שחמט או רביעיות או מונופול. הייתי מדברת אתך בלי הפסקה, בלי לישון, בלי לדעת. הייתי מחבקת אותך ומנסה לנצור בזכרון את התחושה כדי שלא תאבד לי שוב.
אני שמחה כשאת מופיעה אצלי בחלום, גם כשזה חלום של דאגה ופחד. אני לא באמת צריכה ללכת למקום ההוא כדי להזכר כי אף פעם לא שכחתי. לא שכחתי שהיו גם הימים שלפני המחלה, ימים רבים וטובים שבהם צחקנו ביחד, שיחקנו, טיילנו, שחינו, אכלנו, ציירנו. אבל בכל שנה כשחודש ינואר מגיע הוא תמיד צורב לי קצת בגרון, החודש המריר-מתוק הזה, שהיה ותמיד ישאר ינואר שלך.

Entry filed under: סיפורים מהחיים. Tags: .

שידורי המהפכה 2011 עשה לך מסגרת

8 תגובות Add your own

  • 1. נתי  |  12/01/2012 ב- 11:35 pm

    השארת אותי עם דמעות בעיניים, אוף.

    להגיב
    • 2. שירלי פרחי  |  13/01/2012 ב- 10:41 am

      וואו. תודה נתי.

      להגיב
      • 3. אשליה  |  13/01/2012 ב- 3:29 pm

        מרגש.. אמיתי וקרוב כל כך… עכשיו גם ינואר שלי יהיה קצת ינואר שלה.. את צודקת שזו לא באמת ממש פרידה. וגם אם נדמה שהיא מתרחקת, כל ינואר היא חוזרת…

      • 4. שירלי פרחי  |  14/01/2012 ב- 3:31 pm

        תודה מותק.

  • 5. אפרת  |  14/01/2012 ב- 2:41 am

    בהחלט נוגע ללב וכל הכבוד על השיתוף, שיהיה חורף חם

    להגיב
  • 7. אורית  |  29/01/2012 ב- 2:01 am

    גרמת לי לבכות. כבר בפיסקה השניה. נדיר שזה קורה.
    אוהבת אותך, ואיכשהו מרגישה קצת הרבה יותר קרובה אליך עכשיו.
    שלך,
    אורית.

    להגיב
  • 8. יוסי דנציגר  |  10/01/2014 ב- 5:22 pm

    0504261911 יוסי דנציגר

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

Trackback this post  |  Subscribe to the comments via RSS Feed


פוסטים אחרונים

ארכיון הרשומות בבלוג

הזן את האימייל שלך כדי לקבל עדכונים על רשומות חדשות בבלוג זה.

הצטרפות ל-5 עוקבים


%d בלוגרים אהבו את זה: