ינואר שלך

יושבת על הספה, מכוסה בשתי שמיכות, גם נהנית וגם סובלת מהקור. החורף תמיד הזכיר לי בית וחיבוק וריח של בישולים, הזכיר לי אותך.
את הולכת ומתרחקת ממני וזה לא מוצא-חן בעיני. הולכת ונעלמת, הופכת זכרון עמום יותר ויותר, בהיר פחות ופחות.
אני לא הולכת השנה לבית הקברות. המצפון קצת מציק (מה חדש?), אבל החלטתי לא ללכת דווקא בגלל שטוב לי עכשיו. אני בתקופה של עשייה משמחת שמרחיבה לי את הלב ואני לא רוצה להוריד את עצמי למטה. לא רוצה את העצב הבומבסטי שנכנס לי לתוך הבטן כמו אגרוף בכל פעם שאני באה למקום הזה, שבו נפרדתי ממך ומאבא.
גם כן פרידה. מי ידע אז שלא באמת ניפרד? שהנוכחות שלכם תהיה מורגשת כל-כך אחרי שתלכו. לא הנוכחות הפיסית, כמה חבל, אבל הנוכחות הפנימית שלכם, איך בכלל אפשר לקרוא לזה, הנוכחות של הנשמות שלכם? נשמע קצת מוזר.
אני מכירה אנשים שכשהם הולכים לבקר את קרובי המשפחה שלהם בבתי הקברות הם מוצאים את עצמם מבקשים, כועסים, מתרוקנים ואז יוצאים משם קצת יותר נקיים, עם סוג של הקלה. אני עדיין לא למדתי איך עושים את זה. אצלי הסיפור כרוך בתערובת סמיכה של רחמים עצמיים, רגשות אשם והרבה כאב שהוא כבר עייף מלכאוב.
מרגיז אותי שלא הספקנו, את ואני. לא הספקנו להכיר כמו שני אנשים מבוגרים. נפרדנו כשאני הייתי בשיאו של גיל ההתבגרות המטופש, ואת סיימת את המערכה האחרונה במלחמה שלך במחלה ההיא. רק אלוהים יודע איך זה יכול להיות שהבן אדם ממציא פצצת אטום ואינטרנט ומכשירים מתוחכמים ואינסוף פטנטים אבל עדיין לא מצא את הדרך להיות אסרטיבי מול המחלה הסוררת הזאת.
ולמה אני אומרת גיל התבגרות מטופש? כי אולי אם הייתי בגיל קצת אחר לא היה בי הדיסוננס הזה, שהרחיק אותי ממך וקירב אותי אלייך בו-זמנית, בלבל אותי וגרם לי להתנהג כלפייך בצורה שגרמה לי להתייסר במשך הרבה שנים. היום אני כבר נמצאת בשלב שבו סלחתי לעצמי, השאלה היא האם גם את סלחת?
אם היית כאן עכשיו הייתי מספרת לבן אדם שהכי טבעי לספר לו על החזרות בתיאטרון. הייתי מצטלמת אתך ומעלה תמונות לפייסבוק. הייתי הולכת אתך לים עם סנדויצ'ים מושקעים כמו שהיית מכינה לי אז, הייתי מבקשת ממך להכתיב לי מתכונים של כל מה שאת יודעת לבשל, גם מה שהיה נדמה לי שפחות אהבתי. הייתי נוסעת אתך לרומא ולפריז. הייתי משחקת אתך עוד פעם אחת שבץ-נא או שחמט או רביעיות או מונופול. הייתי מדברת אתך בלי הפסקה, בלי לישון, בלי לדעת. הייתי מחבקת אותך ומנסה לנצור בזכרון את התחושה כדי שלא תאבד לי שוב.
אני שמחה כשאת מופיעה אצלי בחלום, גם כשזה חלום של דאגה ופחד. אני לא באמת צריכה ללכת למקום ההוא כדי להזכר כי אף פעם לא שכחתי. לא שכחתי שהיו גם הימים שלפני המחלה, ימים רבים וטובים שבהם צחקנו ביחד, שיחקנו, טיילנו, שחינו, אכלנו, ציירנו. אבל בכל שנה כשחודש ינואר מגיע הוא תמיד צורב לי קצת בגרון, החודש המריר-מתוק הזה, שהיה ותמיד ישאר ינואר שלך.