רקוויאם לקו 8

01/07/2011 at 12:42 am 4 תגובות

כששמעתי על הרפורמה הצפויה בקווי דן קויויתי בסתר לבי שברגע האחרון מישהו יבטל אותה, אבל זה לא קרה. החל ממחר בבוקר קווי דן ישנו מסלולים והרבה אנשים יסתובבו ברחובות עם חוברות ההדרכה של דן, מבולבלים עד לשד עצמותיהם.

למי דחוף לעשות את הרפורמה הזאת? מה רע לנו במסלולים הקיימים, ומה כל זה שווה אם שוב מעלים את מחירי הנסיעות? לא מתאימים לי כל השינויים האלה, אני חייבת לומר. אני לא אוהבת שמזיזים את הגבינה שלי. איך אומרת גברת שטיפטר לגברת צווינוס במערכון "שתי נשים" של חנוך לוין? "את ממש לוחצת עלי ואני לא אוהבת שלוחצים עלי, אני אוהבת שנוח לי".

בשבועות האחרונים שאלתי בחרדה את נהגי קווי 18 ו-25 האם הם הולכים לעבור את השינוי והתבשרתי שהם ממשיכים לזרום במסלול הרגיל. עם קו 8 הייתי פחות ברת-מזל. הנהג הודיע לי בחגיגיות שהקו הולך להתבטל. אני מצידי נתקפתי בעצב מפתיע בעוצמתו ומלמלתי: "חבל. זה הקו הכי טוב שיש." בתגובה ענה הנהג: "את יודעת איזה מסלול ארוך יש לו? תסעי פעם לאורך כל המסלול שלו". הלכתי וישבתי על אחד המושבים הבודדים, מובסת, מצליחה בקושי לעצור כמה דמעות סוררות שהחליטו לעשות לי בושות על הבוקר.

בנעוריי נהגתי לנסוע עם חברות בקו 8 מבת-ים בה גדלנו אל העיר הגדולה בה העברנו שעות על גבי שעות, יום ולילה, קיץ וחורף, בחוף הים. היום הקו הזה לוקח אותי מהבית אל העבודה ביפו ובחזרה, ויש לו יתרון בולט על פני אחיו לקווים: הוא נוסע לאורך חוף הים. למי שמתקשה לפקוח עיניים עם צלצול השעון המעורר וחולם בהקיץ בדרך לעבודה על חזרה למיטה מעניק מראה הים איזושהי התרוממות רוח ומצליח כמעט תמיד לנטרל מצבי רוח קודרים.

קו 8 מכיוון בת-ים לתל-אביב עובר בין היתר ברחוב בוגרשוב. כשהוא מגיע לשם אני מסתכלת דרך חלון האוטובוס על חלונות הראווה ומסמנת לעצמי שמלות שאולי אבוא לקנות ביום שישי, אחרי שאלך לרחוץ קצת בים.

היום כשהמתנתי בתחנה פצחה איתי בשיחה אישה שהיתה מוטרדת מהעובדה שבעקבות הרפורמה היא תצטרך לטרטר את עצמה בשני אוטובוסים במקום באוטובוס אחד מהבית לעבודה. ומה יעשו אלה שיש להם כאבים ברגל? היא שאלה, ולי לא היתה תשובה מספיק טובה בשבילה.

לפני שבועיים וחצי נפרדתי מהקבוצה איתה למדתי תיאטרון, היום נפרדתי מהקבוצות אותן הדרכתי תיאטרון ומחר אפרד סופית מכמה הרגלים ומכמה קווי אוטובוס, ביניהם קו 8 האגדי. אני שמחה שהחודש הזה נגמר. יש גבול לכמות הפרידות שאדם יכול להכיל.

Entry filed under: סיפורים מהחיים. Tags: .

ימים טובים ומשונים שידורי המהפכה 2011

4 תגובות Add your own

  • 1. אורית  |  01/07/2011 ב- 3:19 am

    יקירתי, אפילו פוסט על קו אוטובוס שהלך לעולמו מצליח לרגש כמו כל הפוסטים האחרים שלך. איזה כיף לקרוא, ואיזה כיף לדעת שאנחנו נפגשות בעוד יום וחצי.

    בינינו, זו לא באמת נקראת פרידה.

    נשיקות,
    אורית.

    להגיב
    • 2. שירלי פרחי  |  01/07/2011 ב- 11:19 am

      תודה רבה מותק! אין לך מושג כמה הרפורמה הזאת מערערת אנשים.
      תודה על הפרגון ! :-))

      להגיב
  • 3. שי גוריון  |  01/07/2011 ב- 10:02 am

    אין עלייך. על אף שאני תומך בשיפור פני התחבורה הציבורית בארץ, אני תומך יותר בכתיבתך.

    להגיב
    • 4. שירלי פרחי  |  01/07/2011 ב- 2:32 pm

      שי, תודה על תמיכה 🙂
      אבל לידיעתך, הרפורמה הנ"ל לא משפרת את פני התחבורה. אנשים, ביניהם קשישים, יצטרכו לקחת שני אוטובוסים במקום אחד, בגלל שביטלו המון קווים שהיו, לטענת מבצעי הרפורמה, "לא כלכליים"-כלומר, לא מרוויחים עלינו מספיק; ההסברה עובדת רע מאד. במודיעין דן הטעו אותי היום; ולקינוח-המחירים עולים. לא כל שינוי הוא בהכרח שינוי לטובה… לא נראה שהם התחשבו באיזשהו אופן בדעותיו או בנוחיותו של הציבור, שמשתמש בנאמנות בשירותי התחבורה הציבורית עשרות שנים.

      להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

Trackback this post  |  Subscribe to the comments via RSS Feed


פוסטים אחרונים

ארכיון הרשומות בבלוג

הזן את האימייל שלך כדי לקבל עדכונים על רשומות חדשות בבלוג זה.

הצטרפות ל-5 עוקבים


%d בלוגרים אהבו את זה: