תכנית ההתנתקות

סוף השבוע שלי הסתיים ברגע שהתחיל. אתמול, בדרך לקחת את המכתב הרשום מהדואר, היתה לי הרגשה שהוא לא יביא איתו בשורות טובות.

וצדקתי. שונאת להיות צודקת.

המכתב תיאר חובות ארנונה בדירה שאני לא גרה בה אבל אני אחת היורשות שלה. מהמכתב עולה שאם הדייר שגר בה לא ישלם את חובותיו, יאלצו שאר יורשי הדירה לשלם את החובות.

חושך ירד עלי. שוב פעם צרות. העבר שלי רודף אותי ולא יפסיק עד שלא אחליט החלטה דרמטית, החלטה שהשעון המתקתק דוחף אותי לאזור אומץ ולקבל אותה, בעיניים פקוחות ומפוקחות ובראש מורם.

יש לי כמה ענייני רכוש משותף עם אנשים שפעם היו משפחה שלי. כבר שנים שהם לא. אני צריכה להעזר בהליכים משפטיים ולפרק את החבילה המרעילה הזאת אחת ולתמיד.

… רכוש משותף. שורש כל הרע בחיים שלי. שואב ממני כל חלקה טובה. רוב הזמן אני מעלימה עין. מדי פעם הנושא עולה. וכשהוא עולה, הוא תמיד מדיף ריח חריף של עובש, של ריקבון, של מוות.

המכתב הזה ערער אותי ואני לא מצליחה לייצר ביומיים האלה שום דבר חוץ מעצבים. אתמול עוד שוטטתי ברחובות, קיויתי למצוא בחנויות איזו שמלה לא יקרה שתשמח אותי ותחמיא לי למרות הקילוגרמים הרבים שהתווספו לגוף שלי לאחרונה. כמובן שלא מצאתי. ברגעים כאלה עדיף שלא לחפש. מוטב להרפות. גם אם תתקל במשהו טוב, הרי שלא תראה אותו מרוב עננים אפורים שמקיפים אותך.

כמה קל להשאב אל תוך הרעל… הוא ממכר. הוא ממסטל. הוא נותן לך להרגיש שאתה יכול לרחם על עצמך, לא להתאמץ, לא להלחם, והכל יהיה בסדר. פעם באמת הייתי שם. היום אני לא מאפשרת לעצמי להיות במקום הזה. אבל אין לי דרך לברוח מכל ההתעסקות הזאת במתיחת הגבול בין מה ששלי לבין מה של האחרים. אין לי דרך לברוח מבית המשפט. רק הוא יכול לשים סוף לסאגה הזאת.

לאיש ההוא שגר בדירה ההיא ולי יש לא רק רכוש משותף, אלא גם עבר משותף, כן. פעם היינו משפחה. למעשה, היינו אחים. כן, ככה קוראים לזה. היינו אפילו חברים טובים. הייינו מנהלים שיחות נפש ארוכות, מדברים באותה השפה. היינו צוחקים המון ביחד. היינו הולכים לקולנוע ולתיאטרון, היינו אוכלים ביחד. היינו דומים בלא מעט מובנים.

והיום, כלום לא נשאר מהעבר הזה. שום דבר. גורנישט. יוק. רק אפר ואבק.

לפעמים אני חושבת: הלוואי ולא הייתי זוכרת את העבר הזה. אולי זה היה מכאיב  פחות.

והנה שיר מתאים לאוירה: