Archive for מאי, 2011

תכנית ההתנתקות

סוף השבוע שלי הסתיים ברגע שהתחיל. אתמול, בדרך לקחת את המכתב הרשום מהדואר, היתה לי הרגשה שהוא לא יביא איתו בשורות טובות.

וצדקתי. שונאת להיות צודקת.

המכתב תיאר חובות ארנונה בדירה שאני לא גרה בה אבל אני אחת היורשות שלה. מהמכתב עולה שאם הדייר שגר בה לא ישלם את חובותיו, יאלצו שאר יורשי הדירה לשלם את החובות.

חושך ירד עלי. שוב פעם צרות. העבר שלי רודף אותי ולא יפסיק עד שלא אחליט החלטה דרמטית, החלטה שהשעון המתקתק דוחף אותי לאזור אומץ ולקבל אותה, בעיניים פקוחות ומפוקחות ובראש מורם.

יש לי כמה ענייני רכוש משותף עם אנשים שפעם היו משפחה שלי. כבר שנים שהם לא. אני צריכה להעזר בהליכים משפטיים ולפרק את החבילה המרעילה הזאת אחת ולתמיד.

… רכוש משותף. שורש כל הרע בחיים שלי. שואב ממני כל חלקה טובה. רוב הזמן אני מעלימה עין. מדי פעם הנושא עולה. וכשהוא עולה, הוא תמיד מדיף ריח חריף של עובש, של ריקבון, של מוות.

המכתב הזה ערער אותי ואני לא מצליחה לייצר ביומיים האלה שום דבר חוץ מעצבים. אתמול עוד שוטטתי ברחובות, קיויתי למצוא בחנויות איזו שמלה לא יקרה שתשמח אותי ותחמיא לי למרות הקילוגרמים הרבים שהתווספו לגוף שלי לאחרונה. כמובן שלא מצאתי. ברגעים כאלה עדיף שלא לחפש. מוטב להרפות. גם אם תתקל במשהו טוב, הרי שלא תראה אותו מרוב עננים אפורים שמקיפים אותך.

כמה קל להשאב אל תוך הרעל… הוא ממכר. הוא ממסטל. הוא נותן לך להרגיש שאתה יכול לרחם על עצמך, לא להתאמץ, לא להלחם, והכל יהיה בסדר. פעם באמת הייתי שם. היום אני לא מאפשרת לעצמי להיות במקום הזה. אבל אין לי דרך לברוח מכל ההתעסקות הזאת במתיחת הגבול בין מה ששלי לבין מה של האחרים. אין לי דרך לברוח מבית המשפט. רק הוא יכול לשים סוף לסאגה הזאת.

לאיש ההוא שגר בדירה ההיא ולי יש לא רק רכוש משותף, אלא גם עבר משותף, כן. פעם היינו משפחה. למעשה, היינו אחים. כן, ככה קוראים לזה. היינו אפילו חברים טובים. הייינו מנהלים שיחות נפש ארוכות, מדברים באותה השפה. היינו צוחקים המון ביחד. היינו הולכים לקולנוע ולתיאטרון, היינו אוכלים ביחד. היינו דומים בלא מעט מובנים.

והיום, כלום לא נשאר מהעבר הזה. שום דבר. גורנישט. יוק. רק אפר ואבק.

לפעמים אני חושבת: הלוואי ולא הייתי זוכרת את העבר הזה. אולי זה היה מכאיב  פחות.

והנה שיר מתאים לאוירה:  

28/05/2011 at 9:10 pm 4 תגובות

מלחמת העצמאות

בשבוע האחרון יילל בגינה גור חתולים שחור כמעט בלי הפסקה, התאים את עצמו לסלוגן של העיר. התנדנדתי בין רחמים על הפיצפון הפרוותי הזה, שלא ברור לי איך לא איבד את הקול, לבין ערגה לשקט ששרר כאן כשאימא שלו עוד הייתה בסביבה. מדהים איך הנקבות בטבע מאלצות את הרכים הנולדים שלהן לקפוץ למים וללמוד איך לשרוד מגיל צעיר כל-כך.

ואילו אצל בני האדם בדרך כלל מתרחש תהליך הפוך. מהרגע שתינוק נולד ההורים שלו עוטפים אותו בשכבות של הגנה וממשיכים במהלך השנים להיות קרובים אליו ולעקוב אחריו בדאגה שבעצם אף פעם לא נגמרת. הדאגה הזאת טבעית ומובנת בחברה שלנו, השאלה היא באיזה דרכים בוחרים להתמודד  איתה.

כמי שעזבה את בית ההורים בגיל 20 ובגיל 22 הפכה עצמאית לחלוטין קשה לי לתפוס איך גברים  בגילי (36) עדיין גרים אצל ההורים שלהם.

כשאני שומעת על גבר בשנות השלושים או הארבעים שלו שעדיין גר עם ההורים שלו, הסבלנות שלי מתפוגגת כהרף עין. כמה אגואיזם טבוע בהורים האלה? שהרי ברור לי שמאחורי הרצון שלהם לעזור לילדים שלהם לחסוך בעלויות מסתתר הצורך שלהם בכך שהילדים יזדקקו להם ויהיו תלויים בהם גם בגיל מאוחר.*

אני מניחה שלהורים כאלה קשה לשחרר את החבל. זה לא פשוט מבחינתם לתת לגוזלים שלהם לעוף ולחתוך את השמיים, ולכן באמתלה של עזרה כלכלית לילדים הם מעודדים אותם להמשיך לגור בבית. וככה, במקום שהילדים יתחילו להתמודד עם המציאות, הם ממשיכים גם בגיל מבוגר להנות מחיי נוחות שכוללים קורת גג, ארוחות חמות, שירותי כביסה וניקיון – חינם אין כסף.

אם ההורים האלה היו מעודדים את הילדים שלהם לגור מחוץ לבית ולהתמודד עם כל המשמעויות הנלוות (שכ"ד, הוצאות שוטפות, תשלום חשבונות, התמודדות עם שותפים/בעל בית וכו'), הכול היה נראה אחרת.

בקלות הייתם יכולים לתייג אותי כיתומה אכולת קנאה ולהגיד שאם ההורים שלי היו כאן הייתי שמחה להמשיך להיות תלויה בהם, ולכן  רצוי שאפסיק לבלבל את המוח על דברים שאין לי מושג בהם.

אני הייתי עונה לכם : התפרצתם לדלת פתוחה! אני שמחה להודות בכל סוג של קנאה שתוקף אותי על רקע משפחתי או אחר. אני מודה: כשאני נתקלת בדירות רווקים ורווקות שהמקררים שלהם מלאים בקופסאות פלסטיק עם מאכלים של אימא זה גורם לי למלמל מילים לא יפות שאין לי שליטה עליהן.

לעומת זאת, גבר שנמצא בשנות השלושים או הארבעים שלו וגר אצל ההורים גורם לי לרצות להתרחק ממנו כמה שרק ניתן. זה לא סקסי, זה לא עושה לי את זה, זה לא משדר לי משהו בריא. יכולים לספר לי עליו שהוא בחור רגיש, סימפטי ובעל חוש הומור. יכול להיות שאני אדבר איתו בטלפון, אבל אני בספק שארצה לפגוש אותו.

אני יוצאת מכאן בקריאה לכל ההורים שהילדים שלהם עדיין גרים בבית והם בגילאי השלושים והארבעים שלהם: תעשו לילדים שלכם טובה, תנו להם בעיטה הגונה בישבן ותבקשו מהם לעזוב את הבית. תנו להם ללמוד להסתדר לבד ביומיום ותתמכו בהם מרחוק. הרי לא תישארו כאן לנצח. תעודדו אותם להלחם את מלחמת העצמאות שלהם. אני מבטיחה לכם שיום אחד הם ידעו להעריך את זה.

 

* הערה: הפוסט אינו מתייחס למקרים חריגים בהם הורים אינם בקו הבריאות וילדיהם חוזרים הביתה כדי לטפל בהם.

 

 ארקדי דוכין – יש לי חדר משלי

21/05/2011 at 8:14 pm תגובה אחת

ספגטי שיכור

עוד סוף שבוע הגיע ואני כולי מבולבלת. מהחלומות בלילה, מההכנות לקראת הערב הפתוח בסדנת המשחק, מהדילוגים  בין ההיגיון  שמבקש ממני לבשל אוכל מזין, דל שומן וקלוריות, לבין הרגש שדורש לטרוף את כל מה שנראה לי טעים.

כיוון שיום ההולדת שלי השאיר אותי עם מלאי עצום של אלכוהול, נפלה אתמול ההחלטה לנסות להשחיל חלק ממנו לתוך התבשיל השבועי. וזה מה שיצא: ספגטי שיכור.

ספגטי שיכור עם כבד עוף ושקדים

המצרכים: (2 מנות)

6-7 חתיכות כבד עוף נקי

רבע שקית ספגטי

חופן שקדים

פרוסות בצל אחד

פרוסות שתי שיני שום

שלוש כוסות גדולות של יין אדום

מלח, פלפל

אופן ההכנה:

מבשלים את הספגטי לפי הוראות היצרן ומערבבים בזמן הבישול. מסננים ושומרים בצד ומשתדלים לא לנשנש.

מטגנים את הבצל בשמן זית. מוסיפים את חתיכות הכבד ומטגנים כמה דקות.

מוסיפים שום, שקדים, מלח ופלפל.

מוסיפים את היין ואת הספגטי, מערבבים היטב ומנמיכים את האש.

מבשלים משהו כמו חמש דקות ומגישים.

ספגטי שיכור – הגרסה הצמחונית

צמחונים יקרים שלי!

אין לי שום כוונה לקפח אתכם.

בקלות תוכלו להמיר את המתכון מבשרי לצמחוני על ידי השמטת כבד העוף והוספת אגוזים קצוצים מכל סוג שתרצו.

נ.ב.

כל זה היה אתמול. בשעת כתיבת מילים אלו שוכבים להם מסמורטטים בתבנית פלפלים קלויים, מחכים להתקרר ולהתקלף.

על האש-אורז עם פרוסות גזר ותפוחי אדמה.

ועוד על האש – כרוב סגול עם רסק עגבניות, קצת רוטב רימונים, וכל מה שנשאר מהיין  שנפתח אתמול לכבוד הספגטי, כך שאם נדמה לכם שאתם שומעים ברקע קולות של ירקות שיכורים שרים, אל תתפלאו.

14/05/2011 at 9:02 pm תגובה אחת

כל האמת על הסיפור שלי עם פלפלים אדומים

שלום לכולם,

קוראים לי שירלי, ויש לי חולשה לפלפלים אדומים.

אני מחפשת אותם בכל סופרמרקט ומכולת ודואגת שתמיד תהיה להם נציגות בתוך המקרר שלי. אני אוהבת  בעיקר את האדומים, אבל קונה לשם הגיוון ותוספת הצבע גם את הצהובים, הירוקים הבהירים והירוקים הכהים.

כשביקרתי בברלין לפני שנתיים קניתי פלפל אדום מפלסטיק שמצאתי בחנות לכלי בית. לא יכולתי להתאפק. כאילו שאין מספיק פלפלים מפלסטיק בארץ ישראל ! אבל הייתי שם, ראיתי את הפלפל, אוטומטית המוח שלי פקד עלי לקנות אותו. יש דברים שפשוט אי אפשר לסרב להם.

אני אוהבת אותם קטנים וגדולים, מוארכים ועגלגלים, שמנמנים, מתוקים או מרים, יקרים או זולים.

אני אוהבת אותם חיים, קלויים בתנור, מבושלים וממולאים בבשר או באורז.

הם מזכירים לי את אימא שלי. תהרגו אותי אם אני יודעת למה.

אני זוכרת שהיא היתה מכינה פלפלים אדומים ממולאים באורז ברוטב עגבניות. אבל היא היתה מכינה עוד הרבה מאכלים אחרים. אז למה דווקא הפלפלים האדומים האלה תפסו את המקום החשוב הזה? רק לאלוהים הפתרונים.

לפני שנתיים כתבתי את הקטע שלפניכם. לפני שבוע שיניתי ושיפצתי אותו לקראת הפיכתו למונולוג קצר שיוצג בערב פתוח בסדנת המשחק שאני לומדת אצל יבגני קושניר, שהוא מורה מדהים.

יש לי תחושה שזה יפתח את הסכר ואני מאמינה שאכתוב בהמשך עוד חומרים שאוכל להשתמש בהם על הבמה. 

אני לא יודעת להגיד יותר מזה.

פלפלים אדומים קלויים – גרסת המונולוג

"המוח שלי בוחר לי זיכרונות. הוא מצמצם שנים ארוכות לפיסות של רגעים קטועים, תלושים, שאפשר לצייר אותם כאילו התרחשו לפני כמה ימים.

לפני שהיא הלכה לא יכולתי לדמיין שיהיה איזשהו ירק שיזכיר לי אותה…. זה אפילו קצת מצחיק כשחושבים על זה שפלפלים אדומים יכולים לתת לי לפעמים הרגשה של בית.

הייתי רוצה, אם רק היה אפשר, לארח אותה ערב אחד בבית שלי, ולתת לה לטעום קצת ממה שלקח לי שנים ללמוד להכין. אני בטוחה שכבר בביס הראשון היא הייתה מזיזה את הראש שלה מצד לצד לאות התפעלות ואומרת: "או-אה… דליקטס!".

כשעזבתי את הבית אחרי שהשתחררתי מהצבא אפילו לא חשבתי לקחת איתי מספיק דברים שיזכירו לי אותה… איזה מזל שלפחות פלפלים אדומים אפשר להשיג בכל מקום שמוכרים בו ירקות.

האמת היא, שבשנים האחרונות משהו לא טוב עובר על הפלפלים. הם לא נראים כמו פעם. אולי זה המחסור בגשם, אולי אלה חומרי ההדברה, אולי אלה המחירים שהרקיעו לשחקים… משהו באיכות שלהם נפגע, ולמצוא פלפל שנראה טוב זה בכלל לא פשוט.

אני חייבת להודות שזה צובט אצלי משהו מבפנים… אני בטוחה שהיא הייתה מבינה.

אחרי הכול, אין כמו ריח של פלפלים אדומים קלויים בתנור… אחרי שאני מקלפת אותם, אני מפזרת עליהם קצת שמן זית, מלח, פלפל, מכניסה אותם לתוך צנצנת שקופה אל תוך המקרר, ו-הופ ! עולם חדש נוצר ומוצג בחלון הראווה של היקום, ואני כל כך שמחה לעמוד מולו ולהתפעל מכל היופי הזה.

היא לא כאן כבר יותר מדי שנים, והזמן לא באמת מרפא את הפצע שבלב, אבל בכל פעם שפלפלים אדומים נכנסים אל הבית שלי במטרה להקלות בתנור או להתמלא בבשר ולהיכנס אל הסירים, אני מרגישה כאילו גם היא מצטרפת אל החגיגה האדומה הזאת במטבח הקטן שלי, מסתכלת עלי ואומרת כמו פעם: איזה ילדה נהדרת יש לי."

 

10/05/2011 at 7:33 pm 6 תגובות

על קנלוני והצרת היקפים

באחד במאי החלטתי שיחד עם חג הפועלים אני מציינת את תחילת תהליך החזרה למימדיי הפיסיים מלפני כחצי שנה, או, בניסוח אכזרי יותר: אני מכירה בכך שככל הנראה לא אשוב למימדיי מלפני עשר שנים. אפרופו חלומות לחוד ומציאות לחוד, חנה לסלאו סיפרה פעם שאבא שלה נהג לומר לה משהו בסגנון: "חנה'לה, זה בסדר לחלום. אבל תחלמי קרוב, אל תחלמי רחוק…".

כל מי שניסה אי פעם לרדת במשקל יודע שמדובר בהחלטה שדורשת הוצאה כספית לא קטנה שכן כל המצרכים הדיאטטיים יקרים באורח מופרז. לכן פסעתי השבוע בחגיגיות לעבר סופר אבי ביפו כשכולי אפופה בכוונות טובות ובמחשבות על מאכלים דלי שומן.

סופר אבי נמצא בבעלותו של בן למשפחה שהייתה לה מכולת ברחוב הרצל בבת-ים בשנות השבעים. אני לא זוכרת מה היה כתוב על השלט בכניסה למכולת, אבל כשהיינו צריכים לקנות שם מצרכים כולנו אמרנו שאנחנו הולכים לעיראקי.

סופר אבי ממוקם במרכז שדרות ירושלים ביפו ואפשר למצוא שם מגוון מוצרים, בין היתר מוצרים מוזלים באריזות גדולות.

לא רחוק מהסופר יש חנות ירקות גדולה, גם היא בבעלות אבי. שם מחירי הירקות משתנים וצריך לשים לב מה קונים, אם נכנסים עם אקסטרה תשומת לב (להלן: "עבדכם הנאמן") אפשר למצוא שם קילו עגבניות שרי בחמישה שקלים (!).

לאחרונה פתח אבי מאפייה ממש ממול לחנות הירקות ולסופר, וזה כבר משהו שאני לא יכולה לדבר עליו. יצא לי לטעום באירוע בעבודה קרואסון מפוצץ בשוקולד שנרכש שם. מאז אני משתדלת להדחיק את קיומה של המאפיה מטעמים ברורים.

כשנכנסתי השבוע לסופר אבי ביקשתי לעצמי כמה מצרכים בודדים כמו חומוס מיקי, רוטב אלף האיים לייט בבקבוק גדול, לאבנה ועוד. כשהגעתי למדפי הפסטות חטפתי הלם. ראיתי שם משהו שאני מחפשת כבר הרבה זמן: קנלוני – פסטה למילוי. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. חרף ההחלטה לרקוח מאכלים דלי שומן חטפתי את חבילת הפסטה והנחתי אותה בתוך העגלה שלי בלי למצמץ.

לפני שנתיים-שלוש צפיתי בתכנית הבישול של ג'ימי אוליבר – "השף העירום", הבחור שהחזיר את הכבוד הקולינארי לבריטניה. ג'ימי הכין קנלוני במילוי כרובית וברוקולי. תוך כדי צפייה שרבטתי על נייר צהוב את הוראות ההכנה ברישול וחלמתי שאולי יום אחד אתקל בקנלוני כל-כך גדול.

כאמור, היום הזה הגיע השבוע. הדפתי מיד כל מחשבה על הצרת היקפים. בכל זאת, מדובר בהזדמנות, והזדמנויות צריך לקחת בחיים האלה, כי מי יודע מתי הן יגיעו שוב ? ניסיונות לרדת במשקל, לעומת זאת, ימשיכו להגיע בהמוניהם גם בהמשך, אני מוכנה להתערב על זה אתכם על מה שאתם רוצים.

ערכתי שינויים קלים במתכון המקורי, ובפעם הבאה שאכין את הקנלוני אני מבטיחה לעצמי לעשות את זה עם גבינות שמנות הרבה, הרבה פחות. בכל מקרה, הקנלוני ממולאים בירקות, אז אי אפשר להגיד שאני חזרזירה גמורה, הלא כן ?

מתכון קנלוני גבינות במילוי כרובית וברוקולי – בהשראת מתכון מקורי של ג'ימי אוליבר

 

 

 

 המצרכים :

כ-250 גר' קנלוני למילוי (נמכר בקופסות של 500 גר')  

2-3 אשכולות עגבניות שרי

1 גמבה

100 גר' רסק עגבניות (קופסא קטנה)

כרובית קטנה                                       

ברוקולי קטן

כ-1/2 קופסא של 500 גר' לאבנה

100 גר' גבינת פרמז'ן מגוררת

150-200 גר' כדורי מוצרלה

 רוטב בלסמי

מעט שמן זית או אחר

2-1 שיני שום חתוכות לחתיכות קטנות

כורכום, צ'ילי טחון גס, מלח, פלפל וסוכר

 

  

                     

 תחילה מכינים את רוטב העגבניות:

 חוצים לשניים את עגבניות השרי, חותכים לריבועים קטנים את הגמבה ומטגנים במחבת עם שמן זית. מוסיפים מלח, פלפל וכף שטוחה של סוכר.

מוסיפים רסק עגבניות ורוטב בלסמי ובערך כוס וחצי מים ומביאים לרתיחה, ואז מנמיכים את האש, משאירים ל-5 דקות ומכבים את הגז.

 

 

בהמשך מכינים את תערובת מילוי הקנלוני:

מסירים מהכרובית והברוקולי גזעים ועלים סוררים, חותכים לפרחים ומכניסים לסיר עם מים רותחים.

מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש, משאירים ל-5-7 דקות, מכבים את הגז ומסננים.

מניחים את הברוקולי והכרובית בקערה וטוחנים עם מוט טחינה או כל כלי אחר אבל לא עד טחינה מלאה אלא חלקית.

מוסיפים לברוקולי ולכרובית המעוכים לאבנה, כחצי מכמות גבינת הפרמז'ן המגוררת, צ'ילי (לא יותר מדי! זה שורף אש), מלח, פלפל, כורכום ואת חתיכות השום ומערבבים היטב.

 לבסוף מרכיבים את המנה לקראת אפייה:

מחממים בשמחה את התנור לכ-180 מעלות.

לוקחים שקית ניילון (לסנדוויצ'ים) ומכניסים לתוכה את תערובת הברוקולי והכרובית. חותכים את אחד מקצוות הניילון כך שניתן יהיה למלא את הקנלוני כמו בקצפת.

יוצקים את קוטב העגבניות לתוך תבנית גדולה או על מספר תבניות קטנות.

ממלאים את הקנלוני בתערובת הכרובית והברוקולי ומניחים אותם בתבנית על הרוטב.

מפזרים מעל הקנלוני את שארית הפרמז'ן ופרוסות שחותכים מכדורי המוצרלה.

ג'ימי אוליבר הורה להכניס את המאפה לתנור לחצי שעה, אני השארתי אותו בתנור למשך 40 דקות, בחום בינוני של כ-140 מעלות. חשוב להיזהר כי החלק העליון עלול להישרף די מהר.

 

זה כל-כך טעים, שאין לי מילים.

מאכל כזה לא חייב לשבור שום דיאטה שבעולם, בתנאי שאוכלים ממנו כמויות סבירות.

מכיוון שאין לי את הכוח לעמוד מול הקנלוני היפים האלה, שמסודרים כמו חיילים בתבניות אינגליש קייק, אני מתכוונת לקחת כמה מהם מחר לעבודה ולחלק לכל הדורש.

והנה קיבלתם לא רק מתכון אלא גם טיפ לחיים: אם אתם מנסים לאזן את משקל גופכם, והכנתם בטעות מאפה שיצא טעים מדי, אל תישארו איתו לבד בבית. תתחלקו בו עם החברים שלכם. הם יאהבו אתכם יותר מתמיד.

07/05/2011 at 8:02 pm 5 תגובות

תל-אביב – ברלין 2009

אחת לשנה אני משתדלת לנפוש במשך שבוע באחת מערי אירופה. לפני שנתיים העזתי לדרוך לראשונה על אדמת גרמניה. החלטתי לבדוק מה יש לברלין להציע לי. היה ברור שזאת תהיה התמודדות פרטית ראשונה שלי עם מעללי הנאצים במלחמה הארורה ההיא.

וההתמודדות לא אחרה לבוא. ירדתי מהמטוס, התחלתי ללכת לכיוון היציאה משדה התעופה ונתקלתי לראשונה במראה של שוטר גרמני נוסח 2010. מהר מאד קלטתי שנוסח 2010 זהה להפליא לנוסח 1933. אלוהים אדירים. הכובע היה מוכר לי מעשרות סרטים דוקומנטריים ואחרים שראיתי משחר ילדותי ועד היום, ואמרתי לעצמי: לכל הרוחות, איך  הם לא חשבו לשנות את העיצוב של הכובעים שלהם …?

– כמובן שהדבר לא עלה בדעתם. אין להם שמץ של מושג. כדי להרגיש צמרמורת למראה כובע של שוטר גרמני צריך קודם כל להיות יהודי.

כשיצאתי משדה התעופה גיליתי שברלין יפיפייה. העננים שלה מרהיבים, הקירות שלה מקושטים בגרפיטי, העצים בשדרה צומחים לגובה ומוארים בתאורה צבעונית, הרחובות מלאים פסלים, גלריות לאמנות פתוחות באמצע הלילה, העיר צועקת יצירתיות ותרבות מכל פינה. אבל דבר לא יכול היה לכבות את הניכור והבדידות ששטפו אותי שם יחד עם גל הקור שחדר את כל שכבות הבגדים בהם התעטפתי.

 

חלק מהחוויה של חוצלארץ עבור אישה נטולת חוש כיוון כמוני היא ללכת לאיבוד בין הסמטאות, אבל ברלין לא אפשרה לי את התענוג הזה. לאן שלא הלכתי, גיליתי שהרחובות שם מתוכנתים באיזושהי צורה הנדסית ומסתורית. איכשהו, אין לי מושג איך, תמיד מצאתי די בקלות את הדרך בחזרה למלון שלי. הסדר הגרמני פשוט הצליח להעביר אותי על דעתי.

במוזיאון השואה הסתובבתי כמו זרה סהרורית ותלושה שלא מכירה את הסיפור. מדהים איך אפשר להפוך את השואה שלנו לאירוע היסטורי מרוחק, ממוסגר, נקי. כשראיתי סוף-סוף תיעוד כתוב בשפה העברית פרצתי בבכי. רק אז יכולתי להרגיש משהו.

 

 

ערב יום השואה, 2011. בטח אצפה בשלושת-רבעי סרט שיציף אותי בעצב הוותיק, המוכר. מחר בבוקר הצפירה תעביר בי תחושת אי-נוחות, אני אשתדל לחשוב על המשפחה שלא הכרתי שהלכה פייפן בגלל המלחמה ההיא. ואחרי זמן קצר הכול ייגמר. בעוד פחות משבוע ייפול עלינו יום הזיכרון, מיד אחריו נזכה לקצת חופש ביום העצמאות, אותו נחגוג אם נרצה או לא נרצה יחד עם הרבה פטישים, קצף, מטוסים, דגלים והרבה יותר מדי בשר על האש.

מדינה קצת משוגעת, אבל האמת היא שקשה להאשים אותה. היא הרוויחה את השיגעון הזה ביושר.

 

01/05/2011 at 11:31 pm 8 תגובות


פוסטים אחרונים

ארכיון הרשומות בבלוג

הזן את האימייל שלך כדי לקבל עדכונים על רשומות חדשות בבלוג זה.

הצטרפות ל-5 עוקבים


%d בלוגרים אהבו את זה: