אמן האשליות

בוקר טוב, איראן.

את הכוכבת האמיתית של תוצאות האמת בבוקר הזה.

צריך לקרוא לילד בשמו: בבחירות האלה, הפחד מהאיום הביטחוני ניצח את הייאוש מהמצב הכלכלי-חברתי הגרוע בכל הזמנים של מדינת ישראל, מדינה עשירה עם אזרחים עניים.

אשקר אם אומר שאני לא חוששת מהאויבים שלנו. היום יותר מבעבר. אבל משהו תמיד גרם לי לחשוב שצריך יהיה יום אחד להגיע להסדר מדיני איתם, והרבה לפני כן, חשוב שנשקם את המצב הכלכלי – חברתי ההולך ומדרדר שלנו, אחרת תתפרק לנו המדינה.

כל כך רציתי לכתוב בימים האחרונים פוסט על כמה זה חשוב שנפסיק לשנוא אחד את השני. שנפסיק לסלוד מכל מי שחושב אחרת מאיתנו. שנפסיק לחשוב על אנשים דברים רעים בגלל המוצא שלהם. שננסה לשבור את החומות, את הסטיגמות והסטריאוטיפים. שנתאחד, כי רק ככה נוכל באמת לשנות כאן משהו.

הבעיה היא, שלראש הממשלה שלנו יש השפעה מאגית על ציבור הבוחרים שלו. בגאונותו הרבה הוא משתמש בשתי דרכים כדי להשכיח מהם את הצרות שהוא מפיל עליהם. האחת, הוא מייצר אצלם שנאה עצומה כלפי הציבור האחר, זה שלא בוחר בו, אנשי המרכז והשמאל, והשנייה, הוא זורע בהם פחד ואימה מכל איום בטחוני, ריאלי או דמיוני, וגורם להם להרגיש שהם נמצאים בסכנה קיומית בכל רגע נתון.

הם כורעים תחת הנטל.  סובלים כבר שנים מיוקר המחיה, מהאבטלה, מהטייקונים, מההוצאה לפועל, מהבנקים ומהביטוח הלאומי, ממשברים בדיור, במערכת החינוך, בבתי החולים; אבל כל מילה של ראש הממשלה על הסכנות הביטחוניות משתקת אותם, משתלטת עליהם, נצרבת להם בתודעה ונשארת שם לנצח.

הוא מדבר איתם על האיום האיראני, והם שוכחים מהחור בכיס שלהם. הוא אומר להם ש"השמאל ייתן שטחים לערבים", והם שוכחים שדווקא ממשלות הימין עשו את זה. כמה שעות לפני סגירת הקלפיות הוא מסמס לניידים שלהם ש"הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות", ש"הולך להיות רוב ערבי בכנסת" וש"הערבים הולכים לשלוט בנו"", והם נכנסים להתקף חרדה אמיתי ורצים לבחור בו, ולא באף אחד אחר, כי למי עוד אכפת מארץ ישראל כמוהו. מי עוד דואג לשלומם ולביטחונם כמוהו?

מה שהכי כואב לי, הוא האשליה שהייתה לי ולעוד רבבות אנשים בעקבות המחאה החברתית. אני שואלת את עצמי בשביל מי נלחמנו והפגנו ברחובות. בשביל מי אנשים הקיזו כאן דם, הקריבו את החיים הפרטיים שלהם ונתנו את נשמתם. בשביל מי הם חטפו מכות רצח מהשוטרים. בשביל מי הם ישבו במעצר? בשביל אלו שבסופו של יום נותנים לתסמונת האישה המוכה להשתלט עליהם, וביום הבוחר הולכים ובוחרים במי שמתעלל בהם כל כך הרבה שנים?

כואב במיוחד לחשוב על פעילי מחאה שהצהירו בפייסבוק בגאווה שהלכו ובחרו באיש הזה, שנגדו פעלו והפגינו יום ולילה כל השנים האלה. לזה אין לי שום הסבר, ותאמינו לי שחיפשתי ופשפשתי בכל תאי ההיגיון שלי עד שהתייאשתי והפסקתי. זה יותר מדי כואב. אחרי הכל, זו זכותם החופשית, זו הרי מדינה דמוקרטית.

המסקנה האישית שלי מהבחירות האלה היא שכל אדם צריך לדאוג כאן רק לעצמו, לחיים האישיים שלו ושל משפחתו, ותו לא. החיים יפים וקצרים, חבל לבזבז אנרגיות במקומות הלא נכונים.

תפסיקו ליפול למלכודות שטומן לכם הפייסבוק. הוא גדוש בזיופים ושקרים. תאהבו ותעריכו את כל מה שיש לכם בעולם האמיתי, שום דבר בחיים האלה לא מובן מאליו.

וכשאתם הולכים לביטוח לאומי, למשרד הפנים או לסופר, ואתם נתקלים באי צדק כלפיכם, תילחמו בשיניים. אל תוותרו ואל תפחדו. כבר הוכח שבעקשנות ובתקיפות אפשר לפעמים לכופף כאן חוקים. והכי חשוב, תעשו את זה בשביל עצמכם, ולא בשביל אף אחד אחר.

אם מישהו מכם רוצה לחיות בידיעה שהוא עושה מעשים טובים, שיתנדב בסביבה הקרובה שלו. שיקדיש זמן לקשיש בודד, לנוער במצוקה, לבעלי חיים עזובים. לכו לשנות את השכונה שלכם, אל תחלמו לשנות את העולם. האכזבה תשבור אתכם. חנה לסלאו סיפרה פעם שאבא שלה אמר לה בצעירותה, "חנה'לה, זה בסדר לחלום, אבל תחלמי קרוב. אל תחלמי רחוק".

עשה לך מסגרת

קיבלתי מתנה מהיקום: שבוע וחצי של חופש בין עבודות. העבודה החדשה ממתינה לי בשקט. בינתיים החורף גווע, השמש עושה נעים בגב,  הרחובות מלאים אנשים ואפשר לקבל את הרושם שכולם מובטלים ומאושרים בעיר הזאת, ואילו אני, במקום לברך על הזמן הפנוי שנפל בחלקי, נשאבת לתוך מערבולת של חרדות שנדמה שכל מטרתן היא השמדה קטלנית של שאריות השפיות שנותרה לי.

לא לעבוד שבוע וחצי זה אומר לא לקבל משכורת עשרה ימים. למישהו יש כסף לממן את הארוחות שאני  זוללת בבתי קפה בזמן הזה? ואפרופו כסף, שוב פעם הבני-זונות מעלים את מחירי החשמל? כמה אפשר? ומה יהיה עם החתולים? למה הם צריכים להדאיג אותי עם ההקאות האלה באמצע הלילה? כמה פעמים אמרתי להם שזה לא זמן טוב לדרמות? אז מה אם כל החתולים בעולם מקיאים לפעמים? זה לא קשור. ומה זה החלום שחלמתי אתמול על העבודה שעזבתי? מה אלי ישי עשה שם? ואיך אני ארגיש בעבודה החדשה? יהיה לי שם טוב? ולמה אני נתקלת בבעל הבית במכולת? ובאקס בשדרות רוטשילד? ובאח שלי באוטובוס, שוב? יש לי דופק מואץ כבר כמה ימים. הכדור שלקחתי לא ממש עוזר. זה קצת מדאיג. זה כבר קרה בעבר. בכל זאת, יש היסטוריה משפחתית . והצינור שדולף ממכונת הכביסה מלמטה, רק זה היה חסר לי עכשיו. ובכלל, כמה זמן אפשר למשוך בלי לנקות את הבית? הרי פסח כבר בפתח, ריבונו של עולם!

זה מה שקורה כשאין לי מסגרת. אבל מסתבר שיש פתרון לבעיה: אני יוצרת לעצמי מסגרת משל עצמי, צובעת אותה בצבעי פסטל עליזים ופרחוניים, נכנסת לתוכה ומרגישה כמעט כמו בבית.

ביום חמישי חברה סיפרה לי על הרצאה שמעודדת לעבור לאורח חיים צמחוני. בדרך כלל אני מגיבה בביטול לדיבורים מהסוג הזה. מה לי ולצמחונות? אבל העמדה המעט תלושה מהמציאות שבה אני נמצאת כרגע הביאה אותי לעצור לרגע את ההרגל האוטומטי. אני מחשיבה את עצמי לאדם מוסרי, תהיתי לעצמי. איך זה יכול להיות שאני חיה עם עצמי בשלום כשאני אוכלת בשר כל השנים האלה ?

אהה! תפסתי את עצמי על חם. מדובר בשלום כוזב. אני פשוט חיה בהדחקה. אולי הגיעה השעה לשינוי?

כשחזרתי הביתה שוטטתי בצימאון באתר אנונימוס וגם שלחתי בקשה להיות מנויה על הניוזלטר שלהם. כמה כיף להרגיש שייכת. בערב מצאתי את עצמי אוכלת המבורגר טבעוני לא רע בכלל בבודהה בורגרס עם  חברות. הגישו לנו את ההמבורגרים צעירים וצעירות רגועים ושלוים. גם אני רוצה להיות רגועה ושלוה. איך לעזאזל הם עושים את זה?

אתמול בבוקר קמתי בתחושה שמצאתי את התשובה, נכנסתי בחדוות יצירה אל "ניצת הדובדבן" וקניתי כמה מוצרים, נחושה בדעתי להכין את הקציצה הטבעונית הראשונה שלי.

אני בספק אם אוכל אי פעם להתנזר לחלוטין מבשר. רק המחשבה על הימנעות ממאכלים מסוימים עלולה לגרום לי להתקף חרדה. על נס קפה וסיגריות כבר ויתרתי, רק אלוהים יודע איזה ויתורים כואבים אלה היו, אבל בשר זה באמת משהו אחר. לא פשוט לוותר עליו כשיש לך תשוקה עזה לאוכל ולבישול. ובכלל, חלק מהמוניטין שצברתי לעצמי בעולם הזה נוצר בזכות הפלפלים הממולאים שלי. מי יודע מה יעלה בגורלם עם כל השגעונות האלה?

עד שאכריע בסוגיה החשובה הזו, להלן שני המתכונים הטבעוניים שאילתרתי. בכל מקום שכתוב אורגאני/קמח מלא/שמן זית אתם יכולים להתעלם אם זה יותר מדי בשבילכם ולהשתמש לחלופין במוצר שאינו אורגאני, בקמח רגיל או בשמן רגיל.

קציצות סויה, קישואים ושקדים

המצרכים:

כוס פתיתי סויה

2 קישואים חתוכים לקוביות קטנות

כוס שקדים טחונים

2 כפות קטשופ אורגאני

בצל קצוץ

שן שום קצוצה

מעט שומשום לקישוט

שמן זית + תרסיס שמן זית

מלח ופלפל

אופן ההכנה:

מטגנים במחבת את הקישואים והבצל עד להזהבה. מוסיפים שום, שקדים, מלח ופלפל. מערבבים היטב.

מערבבים בקערה את פתיתי הסויה עם כוס מים רותחים.

מוסיפים את הסויה למחבת, מערבבים כמה דקות ומסירים מהאש.

מכניסים את התערובת לקערה, מוסיפים את הקטשופ ומערבבים. מוסיפים מלח ופלפל במידת הצורך.

בודקים האם ניתן ליצור קציצות. במידה והתערובת נוזלית מדי ניתן להוסיף עוד שקדים או סויה.

מרפדים תבנית בנייר כסף ומרססים היטב בתרסיס שמן זית.

יוצרים קציצות ומניחים בתבנית. מפזרים על כל קציצה שומשום.

אופים כחצי שעה בחום גבוה.

מחכים שהקציצות יצטננו אחרת הן נדבקות לנייר הכסף.

הקציצות טעימות כשהן חמות וגם כשהן קרות !

אטריות ביצים מקמח מלא ברוטב פלפלים ועגבניות

המצרכים:

שקית אטריות ביצים מקמח מלא

3 עגבניות חתוכות לקוביות

4-5 פלפלים בצבעים שונים: כתום, אדום, צהוב, ירוק – חתוכים לקוביות

1-2 כפות קטשופ אורגאני

שמן זית

מלח ופלפל

אופן ההכנה:

מבשלים את האטריות כ-7 דקות במים רותחים תוך כדי ערבוב. מסננים.

מטגנים במשך 10 דקות את הפלפלים והעגבניות בשמן זית. מוסיפים מלח ופלפל. מערבבים היטב ומורידים מהאש.

מכניסים את העגבניות והפלפלים לכלי עמוק, מוסיפים חצי/שלושת רבעי כוס מים וטוחנים עם מוט טוחן אבל משאירים חלק מהירקות שלמים.

מוסיפים מלח ופלפל במידת הצורך.

מעבירים אטריות לצלחת ויוצקים עליהן כמה כפות מהרוטב.

! Bon Appetit

ינואר שלך

יושבת על הספה, מכוסה בשתי שמיכות, גם נהנית וגם סובלת מהקור. החורף תמיד הזכיר לי בית וחיבוק וריח של בישולים, הזכיר לי אותך.
את הולכת ומתרחקת ממני וזה לא מוצא-חן בעיני. הולכת ונעלמת, הופכת זכרון עמום יותר ויותר, בהיר פחות ופחות.
אני לא הולכת השנה לבית הקברות. המצפון קצת מציק (מה חדש?), אבל החלטתי לא ללכת דווקא בגלל שטוב לי עכשיו. אני בתקופה של עשייה משמחת שמרחיבה לי את הלב ואני לא רוצה להוריד את עצמי למטה. לא רוצה את העצב הבומבסטי שנכנס לי לתוך הבטן כמו אגרוף בכל פעם שאני באה למקום הזה, שבו נפרדתי ממך ומאבא.
גם כן פרידה. מי ידע אז שלא באמת ניפרד? שהנוכחות שלכם תהיה מורגשת כל-כך אחרי שתלכו. לא הנוכחות הפיסית, כמה חבל, אבל הנוכחות הפנימית שלכם, איך בכלל אפשר לקרוא לזה, הנוכחות של הנשמות שלכם? נשמע קצת מוזר.
אני מכירה אנשים שכשהם הולכים לבקר את קרובי המשפחה שלהם בבתי הקברות הם מוצאים את עצמם מבקשים, כועסים, מתרוקנים ואז יוצאים משם קצת יותר נקיים, עם סוג של הקלה. אני עדיין לא למדתי איך עושים את זה. אצלי הסיפור כרוך בתערובת סמיכה של רחמים עצמיים, רגשות אשם והרבה כאב שהוא כבר עייף מלכאוב.
מרגיז אותי שלא הספקנו, את ואני. לא הספקנו להכיר כמו שני אנשים מבוגרים. נפרדנו כשאני הייתי בשיאו של גיל ההתבגרות המטופש, ואת סיימת את המערכה האחרונה במלחמה שלך במחלה ההיא. רק אלוהים יודע איך זה יכול להיות שהבן אדם ממציא פצצת אטום ואינטרנט ומכשירים מתוחכמים ואינסוף פטנטים אבל עדיין לא מצא את הדרך להיות אסרטיבי מול המחלה הסוררת הזאת.
ולמה אני אומרת גיל התבגרות מטופש? כי אולי אם הייתי בגיל קצת אחר לא היה בי הדיסוננס הזה, שהרחיק אותי ממך וקירב אותי אלייך בו-זמנית, בלבל אותי וגרם לי להתנהג כלפייך בצורה שגרמה לי להתייסר במשך הרבה שנים. היום אני כבר נמצאת בשלב שבו סלחתי לעצמי, השאלה היא האם גם את סלחת?
אם היית כאן עכשיו הייתי מספרת לבן אדם שהכי טבעי לספר לו על החזרות בתיאטרון. הייתי מצטלמת אתך ומעלה תמונות לפייסבוק. הייתי הולכת אתך לים עם סנדויצ'ים מושקעים כמו שהיית מכינה לי אז, הייתי מבקשת ממך להכתיב לי מתכונים של כל מה שאת יודעת לבשל, גם מה שהיה נדמה לי שפחות אהבתי. הייתי נוסעת אתך לרומא ולפריז. הייתי משחקת אתך עוד פעם אחת שבץ-נא או שחמט או רביעיות או מונופול. הייתי מדברת אתך בלי הפסקה, בלי לישון, בלי לדעת. הייתי מחבקת אותך ומנסה לנצור בזכרון את התחושה כדי שלא תאבד לי שוב.
אני שמחה כשאת מופיעה אצלי בחלום, גם כשזה חלום של דאגה ופחד. אני לא באמת צריכה ללכת למקום ההוא כדי להזכר כי אף פעם לא שכחתי. לא שכחתי שהיו גם הימים שלפני המחלה, ימים רבים וטובים שבהם צחקנו ביחד, שיחקנו, טיילנו, שחינו, אכלנו, ציירנו. אבל בכל שנה כשחודש ינואר מגיע הוא תמיד צורב לי קצת בגרון, החודש המריר-מתוק הזה, שהיה ותמיד ישאר ינואר שלך.

שידורי המהפכה 2011

ערב תשעה באב. אני קצת מודאגת. מהדורת החדשות הערב בערוץ 10 הקדישה זמן קצר מדי לטעמי למחאה החברתית. כמו רבים אחרים אני חרדה מהמחשבה שריבוי ותכיפות הדרמות במדינה יאלצו את המהפכה לפנות את הפריים-טיים לסוגיות דחופות יותר, ואז מה ? לאן ילכו כל האנרגיות שפורחות כאן עכשיו ?

לאחר ששכנתי נזפה בי על כך שעדיין לא מצאתי זמן להגיע לרוטשילד כדי להתרשם ולהזדהות מצאתי את עצמי קובעת שם אתמול עם חברה שלא פגשתי שנים. מהר מאד גיליתי ששדרת האוהלים אינה חיננית וסטרילית כמו שהשתקפה אלי מהטלויזיה ומאתרי האינטרנט. השדרה הזאת חיה ובועטת, נושמת בקושי ובעיקר פראית ובוערת. חום יולי-אוגוסט לא מרחם על דייריה ומבקריה והלחות מכה בה ללא רחם, קשה לתפוס איך אנשים ישנים שם. אני מסתכלת על ספות, שולחנות וכורסאות שאנשים הוציאו מהבית והביאו אליה; על הסיסמאות המקוריות שכתובות על השלטים, חלקן עצובות, חלקן מעלות חיוך; על הציורים, השירים ושאר היצירות האמנותיות שמתפרצות שם. כל כמה מטרים אני מתוודעת להתרחשות אחרת: הקרנה של סרט על מסך גדול, הופעה של להקת רגאיי שמחה וצוהלת במיוחד, הופעת רביעיית נגני מוסיקה קלאסית, דיונים ושיחות אל תוך הלילה – אנונימים וידוענים, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, שמאלנים וימנים, ערבים ויהודים, כולם אנשים.

בתחילת השדרה אני מוצאת מאהל של המגזר הדתי. מדי פעם יוצאות ממנו קריאות שקוראות להתיישבות מחודשת ביהודה ושומרון, אבל רוב הזמן אפשר לראות שם דתיים וחילוניים יושבים ומנהלים שיחות.

פתאם אני מזהה את ברוך מרזל בין יושבי המעגל הדתי, מקשיב לצעיר חילוני שנואם לתוך המגהפון במשך דקות ארוכות. מעולם לא היתה בי סימפטיה מיוחדת כלפי האיש הזה, אבל איכשהו שמחתי לראות אותו שם, דווקא בגלל שאני שמאלנית בדעותיי. המהפכה הזאת יוצרת הזדמנות היסטורית להעלות אג'נדות חברתיות לסדר היום, אג'נדות שנדחקו לשוליים כל השנים האלה בשל היותנו מדינה קטנה מוקפת אויבים שבה הדאגה לביטחון מככבת תמיד בראש סדר העדיפויות. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שהסכמי שלום יכולים היו לפטור אותנו מכל-כך הרבה מועקות בטחוניות ולזמן לנו פנאי וגם לא מעט מזומנים שיאפשרו לנו לדאוג קצת לעצמנו, לשם שינוי, ולא רק לדברים הקשורים בעם הפלסטיני, דיכויו וזכויותיו, או לחלופין לטרור שצומח בתוכו.

מובילי המהפכה, ביניהם נציגות מרשימה של נשים נפלאות, מתעקשים שלא לתת לניחוחות ימין או שמאל להשתלט עליה ולא מאפשרים לפוליטיקאים לנאום בהפגנות. מנגד מגיעים קולות הטוענים שהשמאל עומד מאחורי המחאה ושכל מטרתו היא להפיל את הממשלה. אני רוצה להודיע לכם, בצורה הכי חגיגית שיש, שעם כל הכבוד ל"שמאלניות" שלי, אם ראש הממשלה הנוכחי יחליט להיות אמיץ, יזיז את עכוזו ויעשה משהו טוב עבור רווחת האנשים שחיים בארץ הזאת, אני אהיה הראשונה שתפרגן לו, דבר שלא ממש בא לי בטבעיות, בלשון המעטה. אני בטוחה שאני לא אהיה היחידה.

צמוד לאוהל המגזר הדתי מצאתי אוהל ערבי-יהודי, מתוכו צצו ראשים של ארבעה צעירים יהודים וערבים ששכבו על הרצפה והצהירו על זכותם שלא להיות אויבים.

איפה יצא לכם לראות בארץ את כל המגזרים האלה יושבים קרוב-קרוב ולא אוכלים אחד את השני ?

אני לא מנסה להגיד שהמשיח הגיע למחוזותינו. אני לא באמת מאמינה שבעתידות של בזוקה רשום לנו שבקרוב מאד יסתיימו כל המלחמות שבתוכנו. אני פשוט חושבת שמקור הגזענות טמון בדרך-כלל בבורות ובחוסר יכולת לפגוש ולראות את הצד השני. לכן הידברות מבחינתי היא דבר חיובי, גם אם נדמה שהיא לא מניבה פירות בטווח הקרוב. אם אנשים מוצאים את עצמם מגיעים לשדרות רוטשילד כדי לנהל דיונים סוערים עם אנשים שלא מזדמן להם לפגוש בדרך כלל, אותי באופן אישי זה מאד משמח.

יחד עם כל הדברים הטובים שקורים כתוצאה מגל המחאות הארצי אני מזהה סקפטיות מכל עבר. אנשים מפחדים משינוי, נוטים שלא להאמין שדברים באמת יכולים להשתנות. אני חושבת שכל אחד צריך לנסות לסגל לעצמו קמצוץ של אופטימיות ודבקות במטרה.

אם לא נרגיש חופשיים להגיד בקול רם מה החלומות והשאיפות שלנו – רובם ככולם לגיטימיים וריאליים; אם לא נאמין ולו במקצת שהמציאות הקיימת יכולה להיות דינאמית – לא תהיה כל משמעות לנוכחות שלנו בעולם הזה.

הרבה אירועים גדולים בהיסטוריה התחילו בחלומות של אנשים בעלי חזון שבתחילת דרכם אף אחד לא לקח את הרעיונות שלהם ברצינות. אני חושבת שמגיע למהפכה הזאת שניתן לה צ'אנס אמיתי.

הברווז של דודו גבע מביע הזדהות

 

רקוויאם לקו 8

כששמעתי על הרפורמה הצפויה בקווי דן קויויתי בסתר לבי שברגע האחרון מישהו יבטל אותה, אבל זה לא קרה. החל ממחר בבוקר קווי דן ישנו מסלולים והרבה אנשים יסתובבו ברחובות עם חוברות ההדרכה של דן, מבולבלים עד לשד עצמותיהם.

למי דחוף לעשות את הרפורמה הזאת? מה רע לנו במסלולים הקיימים, ומה כל זה שווה אם שוב מעלים את מחירי הנסיעות? לא מתאימים לי כל השינויים האלה, אני חייבת לומר. אני לא אוהבת שמזיזים את הגבינה שלי. איך אומרת גברת שטיפטר לגברת צווינוס במערכון "שתי נשים" של חנוך לוין? "את ממש לוחצת עלי ואני לא אוהבת שלוחצים עלי, אני אוהבת שנוח לי".

בשבועות האחרונים שאלתי בחרדה את נהגי קווי 18 ו-25 האם הם הולכים לעבור את השינוי והתבשרתי שהם ממשיכים לזרום במסלול הרגיל. עם קו 8 הייתי פחות ברת-מזל. הנהג הודיע לי בחגיגיות שהקו הולך להתבטל. אני מצידי נתקפתי בעצב מפתיע בעוצמתו ומלמלתי: "חבל. זה הקו הכי טוב שיש." בתגובה ענה הנהג: "את יודעת איזה מסלול ארוך יש לו? תסעי פעם לאורך כל המסלול שלו". הלכתי וישבתי על אחד המושבים הבודדים, מובסת, מצליחה בקושי לעצור כמה דמעות סוררות שהחליטו לעשות לי בושות על הבוקר.

בנעוריי נהגתי לנסוע עם חברות בקו 8 מבת-ים בה גדלנו אל העיר הגדולה בה העברנו שעות על גבי שעות, יום ולילה, קיץ וחורף, בחוף הים. היום הקו הזה לוקח אותי מהבית אל העבודה ביפו ובחזרה, ויש לו יתרון בולט על פני אחיו לקווים: הוא נוסע לאורך חוף הים. למי שמתקשה לפקוח עיניים עם צלצול השעון המעורר וחולם בהקיץ בדרך לעבודה על חזרה למיטה מעניק מראה הים איזושהי התרוממות רוח ומצליח כמעט תמיד לנטרל מצבי רוח קודרים.

קו 8 מכיוון בת-ים לתל-אביב עובר בין היתר ברחוב בוגרשוב. כשהוא מגיע לשם אני מסתכלת דרך חלון האוטובוס על חלונות הראווה ומסמנת לעצמי שמלות שאולי אבוא לקנות ביום שישי, אחרי שאלך לרחוץ קצת בים.

היום כשהמתנתי בתחנה פצחה איתי בשיחה אישה שהיתה מוטרדת מהעובדה שבעקבות הרפורמה היא תצטרך לטרטר את עצמה בשני אוטובוסים במקום באוטובוס אחד מהבית לעבודה. ומה יעשו אלה שיש להם כאבים ברגל? היא שאלה, ולי לא היתה תשובה מספיק טובה בשבילה.

לפני שבועיים וחצי נפרדתי מהקבוצה איתה למדתי תיאטרון, היום נפרדתי מהקבוצות אותן הדרכתי תיאטרון ומחר אפרד סופית מכמה הרגלים ומכמה קווי אוטובוס, ביניהם קו 8 האגדי. אני שמחה שהחודש הזה נגמר. יש גבול לכמות הפרידות שאדם יכול להכיל.

ימים טובים ומשונים

שירלי היקרה.

כמי שמכירה את כל הטריקים שאת מפעילה על עצמך במהלך השנים, הרשי לי לומר לך כמה מילים של אהבה וגאווה בשעה טרופה זו, שכן השעה היא באמת טרופה. הימים הם טובים ומשונים, כל-כך טובים ומשונים לך, שאת כבר לא יודעת איך לאכול אותם. זה די מפתיע, כי דברים אחרים את דווקא יודעת איך לאכול, ולאחרונה – הרבה יותר מהרגיל, מה שנובע, תני לי לנחש, מחוסר האונים שלך מול המצב החדש.

בעוד שישה ימים את הולכת לעמוד על הבמה אחרי תשע-עשרה שנים שלא עשית את זה. איך מתמודדים עם דבר כזה, לעזאזל, את שואלת את עצמך, כשתוך כדי תפיחה על השכם שלך את גם מתייסרת, כמיטב המסורת של עצמך – איך יתכן שאדם שאוהב את הבמה אהבת נפש נמנע ממנה כל השנים האלה ?

התשובה די ברורה לי, ואני מקווה שגם לך:  את היית צריכה להתבשל. התבשיל הזה לקח הרבה זמן, אין מה לעשות. מי כמוך יודע להעריך מאכלים שהטבח לא ממהר לשלוף  מהסירים ולהגיש על הצלחת.

תשע-עשרה שנים עברו מאז שאימא שלך הלכה ממך, ולא במקרה זה גם מספר השנים שעברו מאז שהופעת על הבמה. את זוכרת את פורום היתומים שניהלת לפני כמה שנים? אני חושבת שזה היה בית-ספר בשבילך. שם הכרת סוף סוף בעובדה שאובדן הוא דבר קשה, קשה לעיכול, והעיבוד שלו יכול לקחת שנים ארוכות, וזה לגמרי בסדר. תהליכים נועדו לקחת את הזמן שלהם, אין לנו בכלל זכות להאיץ בהם.

במהלך כל השנים האלה נאבקת בינך לבין עצמך, בין הרצון לחיות לבין הרצון למות, בין התשוקה לפרוח, ליצור, לאהוב ולגדול לבין היצר שדחף להיכנע לכאב, להדחיק חלומות, להימנע ממי שאת באמת.

והנה הגיעה השעה שבה אפשר להגיד, בלי כל צל של ספק: המאבק הוכרע. ההופעה הזאת, גם אם למספר קטן של דקות, היא ההוכחה הכי גדולה שיכולה להיות לכך שבחרת בחיים, ועל כך אני מאד גאה בך. באמת.

יש לי תחושה שהדקות האלה על הבמה יפתחו לך את התאבון לעוד מונולוגים ועוד סצינות, ואולי אפילו יסמלו את תחילתה של ידידות נפלאה בינך לבין עצמך.

שלך,

באהבה גדולה,

שירלי.

נ.ב.

אני מצרפת לכאן קטע מיוטיוב שבו חברתך היקרה לי צילמה אותך מדקלמת את המונולוג שכתבת. כפי שבוודאי שמת לב, הקטע מוגש באופן יבשושי ומונוטוני, הרבה לפני חזרות שנעשו, ובעצם מתעד במצלמה מונולוג שהולך להיות מוגש על במת התיאטרון. אני בכוונה משאירה אותו ביוטיוב ולא מוחקת, למרות שברור לי שעל הבמה הוא ייראה אחרת לגמרי, למרות שברור לי שמוזר לך לראות את עצמך ביוטיוב, ולו רק כדי שתהיי מודעת לתהליך ותזכרי איך הכל התחיל.

להוציא את הכרוב הסגול מהארון

סוגיית הצבע

הגיע הזמן שמישהו יעשה טובה לאנושות, יוציא את הכרוב החתיך הזה מהארון ויכריע בסוגיית הצבע שלו. 

החלטתי לקחת על עצמי את המשימה ולבשר לכם שלאחר שבדקתי וחפרתי היטב, גיליתי שמדובר בכרוב שהצבע שלו הוא סגול. סגול, ולא אדום, כפי שרבים נוהגים לומר.  

לתבשיל שלפניכם יש רוטב יפיפה בצבע בורדו-סגול שהזכיר לי את הגוונים שצבעו את התלתלים שלי בעשורים קודמים.

המתכון

 במתכון הזה יש מעט מאד מרכיבים, וההכנה – הכי פשוטה שיכולה להיות.

המצרכים:

כרוב סגול בינוני/גדול

1/2 בקבוק יין אדום כלשהו

100 גרם רסק עגבניות (קופסא קטנה)

בצל גדול (לא הכרחי)

מלח, פלפל, כפית סוכר

אופן ההכנה:

חותכים את הבצל לחתיכות קטנות ומטגנים במעט שמן זית בסיר רחב.

חותכים את הכרוב לחתיכות קטנות ולאחר שהבצל מזהיב מוסיפים לסיר ומערבבים היטב.

לאחר כמה דקות מוסיפים רסק עגבניות, מלח, פלפל, כפית/כף סוכר ואת היין.

מערבבים היטב, מוסיפים כוס מים ומביאים לרתיחה.

סוגרים עם מכסה ומבשלים משהו כמו שעה כשכפתור עוצמת הלהבה הוא על המינימום, אבל בוחרים כפתור של אש בינונית, ולא הנמוכה ביותר.

הולך מצוין כתוספת לאורז או תפוחי אדמה.

 

תכנית ההתנתקות

סוף השבוע שלי הסתיים ברגע שהתחיל. אתמול, בדרך לקחת את המכתב הרשום מהדואר, היתה לי הרגשה שהוא לא יביא איתו בשורות טובות.

וצדקתי. שונאת להיות צודקת.

המכתב תיאר חובות ארנונה בדירה שאני לא גרה בה אבל אני אחת היורשות שלה. מהמכתב עולה שאם הדייר שגר בה לא ישלם את חובותיו, יאלצו שאר יורשי הדירה לשלם את החובות.

חושך ירד עלי. שוב פעם צרות. העבר שלי רודף אותי ולא יפסיק עד שלא אחליט החלטה דרמטית, החלטה שהשעון המתקתק דוחף אותי לאזור אומץ ולקבל אותה, בעיניים פקוחות ומפוקחות ובראש מורם.

יש לי כמה ענייני רכוש משותף עם אנשים שפעם היו משפחה שלי. כבר שנים שהם לא. אני צריכה להעזר בהליכים משפטיים ולפרק את החבילה המרעילה הזאת אחת ולתמיד.

… רכוש משותף. שורש כל הרע בחיים שלי. שואב ממני כל חלקה טובה. רוב הזמן אני מעלימה עין. מדי פעם הנושא עולה. וכשהוא עולה, הוא תמיד מדיף ריח חריף של עובש, של ריקבון, של מוות.

המכתב הזה ערער אותי ואני לא מצליחה לייצר ביומיים האלה שום דבר חוץ מעצבים. אתמול עוד שוטטתי ברחובות, קיויתי למצוא בחנויות איזו שמלה לא יקרה שתשמח אותי ותחמיא לי למרות הקילוגרמים הרבים שהתווספו לגוף שלי לאחרונה. כמובן שלא מצאתי. ברגעים כאלה עדיף שלא לחפש. מוטב להרפות. גם אם תתקל במשהו טוב, הרי שלא תראה אותו מרוב עננים אפורים שמקיפים אותך.

כמה קל להשאב אל תוך הרעל… הוא ממכר. הוא ממסטל. הוא נותן לך להרגיש שאתה יכול לרחם על עצמך, לא להתאמץ, לא להלחם, והכל יהיה בסדר. פעם באמת הייתי שם. היום אני לא מאפשרת לעצמי להיות במקום הזה. אבל אין לי דרך לברוח מכל ההתעסקות הזאת במתיחת הגבול בין מה ששלי לבין מה של האחרים. אין לי דרך לברוח מבית המשפט. רק הוא יכול לשים סוף לסאגה הזאת.

לאיש ההוא שגר בדירה ההיא ולי יש לא רק רכוש משותף, אלא גם עבר משותף, כן. פעם היינו משפחה. למעשה, היינו אחים. כן, ככה קוראים לזה. היינו אפילו חברים טובים. הייינו מנהלים שיחות נפש ארוכות, מדברים באותה השפה. היינו צוחקים המון ביחד. היינו הולכים לקולנוע ולתיאטרון, היינו אוכלים ביחד. היינו דומים בלא מעט מובנים.

והיום, כלום לא נשאר מהעבר הזה. שום דבר. גורנישט. יוק. רק אפר ואבק.

לפעמים אני חושבת: הלוואי ולא הייתי זוכרת את העבר הזה. אולי זה היה מכאיב  פחות.

והנה שיר מתאים לאוירה:  

מלחמת העצמאות

בשבוע האחרון יילל בגינה גור חתולים שחור כמעט בלי הפסקה, התאים את עצמו לסלוגן של העיר. התנדנדתי בין רחמים על הפיצפון הפרוותי הזה, שלא ברור לי איך לא איבד את הקול, לבין ערגה לשקט ששרר כאן כשאימא שלו עוד הייתה בסביבה. מדהים איך הנקבות בטבע מאלצות את הרכים הנולדים שלהן לקפוץ למים וללמוד איך לשרוד מגיל צעיר כל-כך.

ואילו אצל בני האדם בדרך כלל מתרחש תהליך הפוך. מהרגע שתינוק נולד ההורים שלו עוטפים אותו בשכבות של הגנה וממשיכים במהלך השנים להיות קרובים אליו ולעקוב אחריו בדאגה שבעצם אף פעם לא נגמרת. הדאגה הזאת טבעית ומובנת בחברה שלנו, השאלה היא באיזה דרכים בוחרים להתמודד  איתה.

כמי שעזבה את בית ההורים בגיל 20 ובגיל 22 הפכה עצמאית לחלוטין קשה לי לתפוס איך גברים  בגילי (36) עדיין גרים אצל ההורים שלהם.

כשאני שומעת על גבר בשנות השלושים או הארבעים שלו שעדיין גר עם ההורים שלו, הסבלנות שלי מתפוגגת כהרף עין. כמה אגואיזם טבוע בהורים האלה? שהרי ברור לי שמאחורי הרצון שלהם לעזור לילדים שלהם לחסוך בעלויות מסתתר הצורך שלהם בכך שהילדים יזדקקו להם ויהיו תלויים בהם גם בגיל מאוחר.*

אני מניחה שלהורים כאלה קשה לשחרר את החבל. זה לא פשוט מבחינתם לתת לגוזלים שלהם לעוף ולחתוך את השמיים, ולכן באמתלה של עזרה כלכלית לילדים הם מעודדים אותם להמשיך לגור בבית. וככה, במקום שהילדים יתחילו להתמודד עם המציאות, הם ממשיכים גם בגיל מבוגר להנות מחיי נוחות שכוללים קורת גג, ארוחות חמות, שירותי כביסה וניקיון – חינם אין כסף.

אם ההורים האלה היו מעודדים את הילדים שלהם לגור מחוץ לבית ולהתמודד עם כל המשמעויות הנלוות (שכ"ד, הוצאות שוטפות, תשלום חשבונות, התמודדות עם שותפים/בעל בית וכו'), הכול היה נראה אחרת.

בקלות הייתם יכולים לתייג אותי כיתומה אכולת קנאה ולהגיד שאם ההורים שלי היו כאן הייתי שמחה להמשיך להיות תלויה בהם, ולכן  רצוי שאפסיק לבלבל את המוח על דברים שאין לי מושג בהם.

אני הייתי עונה לכם : התפרצתם לדלת פתוחה! אני שמחה להודות בכל סוג של קנאה שתוקף אותי על רקע משפחתי או אחר. אני מודה: כשאני נתקלת בדירות רווקים ורווקות שהמקררים שלהם מלאים בקופסאות פלסטיק עם מאכלים של אימא זה גורם לי למלמל מילים לא יפות שאין לי שליטה עליהן.

לעומת זאת, גבר שנמצא בשנות השלושים או הארבעים שלו וגר אצל ההורים גורם לי לרצות להתרחק ממנו כמה שרק ניתן. זה לא סקסי, זה לא עושה לי את זה, זה לא משדר לי משהו בריא. יכולים לספר לי עליו שהוא בחור רגיש, סימפטי ובעל חוש הומור. יכול להיות שאני אדבר איתו בטלפון, אבל אני בספק שארצה לפגוש אותו.

אני יוצאת מכאן בקריאה לכל ההורים שהילדים שלהם עדיין גרים בבית והם בגילאי השלושים והארבעים שלהם: תעשו לילדים שלכם טובה, תנו להם בעיטה הגונה בישבן ותבקשו מהם לעזוב את הבית. תנו להם ללמוד להסתדר לבד ביומיום ותתמכו בהם מרחוק. הרי לא תישארו כאן לנצח. תעודדו אותם להלחם את מלחמת העצמאות שלהם. אני מבטיחה לכם שיום אחד הם ידעו להעריך את זה.

 

* הערה: הפוסט אינו מתייחס למקרים חריגים בהם הורים אינם בקו הבריאות וילדיהם חוזרים הביתה כדי לטפל בהם.

 

 ארקדי דוכין – יש לי חדר משלי

ספגטי שיכור

עוד סוף שבוע הגיע ואני כולי מבולבלת. מהחלומות בלילה, מההכנות לקראת הערב הפתוח בסדנת המשחק, מהדילוגים  בין ההיגיון  שמבקש ממני לבשל אוכל מזין, דל שומן וקלוריות, לבין הרגש שדורש לטרוף את כל מה שנראה לי טעים.

כיוון שיום ההולדת שלי השאיר אותי עם מלאי עצום של אלכוהול, נפלה אתמול ההחלטה לנסות להשחיל חלק ממנו לתוך התבשיל השבועי. וזה מה שיצא: ספגטי שיכור.

ספגטי שיכור עם כבד עוף ושקדים

המצרכים: (2 מנות)

6-7 חתיכות כבד עוף נקי

רבע שקית ספגטי

חופן שקדים

פרוסות בצל אחד

פרוסות שתי שיני שום

שלוש כוסות גדולות של יין אדום

מלח, פלפל

אופן ההכנה:

מבשלים את הספגטי לפי הוראות היצרן ומערבבים בזמן הבישול. מסננים ושומרים בצד ומשתדלים לא לנשנש.

מטגנים את הבצל בשמן זית. מוסיפים את חתיכות הכבד ומטגנים כמה דקות.

מוסיפים שום, שקדים, מלח ופלפל.

מוסיפים את היין ואת הספגטי, מערבבים היטב ומנמיכים את האש.

מבשלים משהו כמו חמש דקות ומגישים.

ספגטי שיכור – הגרסה הצמחונית

צמחונים יקרים שלי!

אין לי שום כוונה לקפח אתכם.

בקלות תוכלו להמיר את המתכון מבשרי לצמחוני על ידי השמטת כבד העוף והוספת אגוזים קצוצים מכל סוג שתרצו.

נ.ב.

כל זה היה אתמול. בשעת כתיבת מילים אלו שוכבים להם מסמורטטים בתבנית פלפלים קלויים, מחכים להתקרר ולהתקלף.

על האש-אורז עם פרוסות גזר ותפוחי אדמה.

ועוד על האש – כרוב סגול עם רסק עגבניות, קצת רוטב רימונים, וכל מה שנשאר מהיין  שנפתח אתמול לכבוד הספגטי, כך שאם נדמה לכם שאתם שומעים ברקע קולות של ירקות שיכורים שרים, אל תתפלאו.